Page 249 - 22322

‫שומרי הערים ‪|249‬‬

‫אבא פורע את תלתליי‪" .‬אני לא יודע‪ ,‬יוני‪ .‬הספר לא אומר‪ .‬אולי‬
‫היה אסור לו‪ .‬אולי הוא פשוט לא רצה‪".‬‬

‫"אתה תבקר אותי אחרי שאני אהיה השומר‪ ,‬נכון?" אני שואל‪.‬‬
‫"יוני‪ ,‬כבר הסברתי לך‪ "...‬אבל עיניי נעצמות‪ ,‬ואבא רק נאנח‬
‫ומחייך‪ .‬הוא מכסה אותי‪ ,‬מניח כרית מרוטה מתחת לראשי ומביט אל‬

‫תוך הלילה‪ ,‬אל המערב‪.‬‬
‫אבל אני לא אמור לדעת את זה‪ .‬אני כבר ישן‪ .‬פתאום אני מבין‬
‫שנקודת מבטי השתנתה‪ ,‬שאני מביט בזיכרון לא מגופי שלי אלא‬
‫ממרחק רב‪ ,‬שהתקצר בזכות יכולות שמיעה וראייה טובות משל כל אדם‪,‬‬
‫המאפשרות לי לעקוב אחרי השומר ובנו‪ .‬כשאני פונה בחזרה אל הרכב‬
‫שלי‪ ,‬עיניי משתקפות לרגע במראת הצד‪ ,‬תכולות ובהירות ומבריקות‬
‫כמעט כמו המראה עצמה‪ .‬אני מביט בהשתקפותי במקום שבו היתה‬
‫פעם הצלקת שספר שומרי הערים טרח לציין ולהזכיר‪ ,‬כדי שהשומרים‬
‫יהיו בטוחים מפניי‪ ,‬כדי שתמיד יוכלו לזהות אותי‪ .‬תמימים‪ .‬טיפשים‪.‬‬
‫קול יריות מפלח את דממת המדבר‪ .‬בהלה אוחזת בי כשאני מסתובב‬
‫להביט בטנדר החבוט‪ .‬שומר הערים חסר האחריות הלך לישון לצד בנו‬
‫ברכב פתוח באמצע המדבר‪ ,‬מסכן את עצמו ואת היורש היחיד שלו —‬
‫אני פוקח את עיניי אל האור המסמא‪ ,‬היריות מחרישות את אוזניי‬
‫כמעט כמו לבי ההולם‪ .‬אני מתיישב בבת אחת‪ .‬טעות‪ .‬מטח יריות נוסף‬
‫נשמע‪ ,‬והבזקי כדורים עפים לעברי‪ .‬למזלי הרב‪ ,‬משהו כבד ומתכתי‬
‫מחוץ לחלון חוסם את שדה ראייתי‪ ,‬וכנראה גם את היריות עצמן‪.‬‬
‫אני משתופף‪ ,‬נאבק בפניקה‪ .‬קולות צורחים לעברי בערבית בניב זר‪,‬‬
‫דורשים ממני להיכנע או שיהרגו אותי‪ .‬אני מתנשף‪ ,‬מקלל ומבין סוף־‬
‫סוף שצדקתי‪ ,‬שהייתי צריך לישון בטאבה‪ .‬כמה מהם נמצאים בחוץ?‬
‫שלושה? חמישה? אני לא חושב שקין שלח אותם‪ .‬כנופיה של דאעש?‬
‫שודדים? יש לי כסף מקומי בארנק שאילת נתנה לי‪ ,‬אבל אם אתן להם‬
‫אותו‪ ,‬מה ימנע מהם לקחת גם את הרכב ולהרוג אותי? יהיה ממש‬
‫טיפשי להגיע עד כאן‪ ,‬ואז להיהרג עוד לפני שהצבתי רגל על אדמת‬
‫ימית‪ .‬במיוחד אם זה יגרום לישראל להכריז מלחמה על מצרים‪ .‬אני‬
‫מעז להעיף מבט מהיר ומנמיך שוב את ראשי‪ .‬אני סופר שלושה לפחות‪,‬‬
‫מחזיקים ברובים — קלצ'ניקוב‪ ,‬אני חושב‪ .‬גיבור בסרט אקשן היה פשוט‬
‫סוחט את דוושת הגז‪ ,‬נוסע קדימה בלי לראות את הדרך‪ ,‬ובדרך נס לא‬