Page 251 - 22322
P. 251
שומרי הערים |251
פוגע בי — ספרטה חוסמת את היריות עם מגן מקושט גדול — אותו
המשטח הכבד והמתכתי שחסם מעיניי את האור קודם ,אני מבין .היא
מקללת ,ופתאום רסיסי זכוכית נופלים עליי כשהיא הופכת שקופה־
למחצה ומזנקת החוצה דרך תקרת הג'יפ ,כפי שבאה .כל פנים הרכב
מלא ברסיסים ,ואני מביט החוצה דרך שברי החלון ורואה את ספרטה
תוקפת את השודדים ,חמושה בקלשון .הם יורים לעברה ,אבל היריות
ניתזות מהמגן שלזרועה .אני מצליח לבחון אותם סוף־סוף :חמישה
בסך הכול ,אבל אולי היו יותר מהם לפני שספרטה התערבה ,לבושים
שחור מכף רגל ועד ראש ,למעט הכאפיות האפורות־לבנות שמכסות את
ראשם .אין להם מושג מול מי הם עומדים ,ולמרות שרצו להרוג אותי,
אני מוצא את עצמי דואג לגורלם .ספרטה בבירור לא חשה כמוני .היא
נועצת את הקלשון שלה בחזה של אחד מהם ,משפדת אותו .דם פורץ
לכל עבר .הוא צורח .ספרטה לא מביטה בו נופל ,כי היא חובטת עם
המגן שלה בראשו של שודד אחר ,חבטה אחת ויחידה ,אבל אני שומע
את הצליל המחליא של הגולגולת המתנפצת .היא מרימה את השודד
הראשון המשופד על קלשונה וזורקת אותו לעבר השלישי בכוח .בזמן
שהוא נופל היא מסתערת לעבר שודד נוסף ,והקלשון נוצץ מדם .אני
נאבק בזוועה שאני חש ,מניח את ההגנה של באר שבע בחזרה בתיק,
ובמקומה מושיט את ידי אל אבן בזלת עתיקה ומשופשפת ,כנראה
מחפירה ארכיאולוגית" .בית שאן!" אני צועק ומשליך את ההגנה.
הקרקע רועדת מתחת לרגליהם של השודדים ,נעה ,נפערת ,נסדקת.
הבקע מתייצב כעבור רגע ,צר דיו שאדם יוכל לזנק מעליו בקפיצה
גדולה ,אבל שני התוקפים שנותרו בחיים מועדים לאחור ,בוהים באימה
בספרטה ,ואז מסתובבים ובורחים .ספרטה ,שרעידת האדמה אפילו
לא פגעה בשיווי משקלה ,מניפה את הקלשון שלה ומתכוננת לזנק
בעקבותיהם.
"ספרטה!" אני צורח" .או־חי!"
התכוונתי לצעוק "לא" ,ואני מבין שהשתמשתי במילה אחרת רק
כשאני שומע אותה .אבל ספרטה עוצרת ,מביטה אליי .היא מתחילה
ללכת בחזרה לעבר הרכב .אף על פי שכרגע הצילה את חיי ,פחד אוחז
בי כשהיא מתקרבת.
היא נראית שונה ,פחות כמו ציור מודרני של לוחמת ויותר כמו
