Page 252 - 22322
P. 252
252רותם ברוכין|
שהייתי מדמיין לוחמת אמיתית בתקופתה ,אילו היו נשים לוחמות
בתקופתה :טוניקה שמעליה שריון עם עיטורים אדומים ,גלימה אדומה,
סנדלים עם מגיני שוקיים וקסדה מעוטרת בנוצות אדומות.
כשהיא מתקרבת ,אני מבין שהעיטורים האדומים הם למעשה דם,
ולא שריטה קטנה .חלק מכתפה פשוט חסר .אני מצביע עליה ,מבוהל.
"נפצעת".
אני מדבר עברית הפעם .הבעתה אטומה ,אבל היא עוקבת אחרי
מבטי ,רואה את הפצע הנורא ומושכת בכתפה ,מעין תנועה ארוכה,
זורמת ,ובשרה מתאחה מול עיניי .אני מביט בתערובת של זוועה
ופליאה .היא נעצרת מול החלון השבור שלי ומעווה את פניה .שברי
זכוכית מתחילים לרחף סביבי לעבר החלון .הם לא מרכיבים את עצמם
בחזרה במסגרת ,אלא מתעופפים החוצה ,ובמקומם מתכסה המסגרת
במעטה מתכת עבה ואטום שמזכיר את המגן של ספרטה .גם החלונות
האחרים ,שלא נשברו ,מתכסים במהירות באותו מעטה — אפילו החלון
האחורי .לפחות היא השאירה את השמשה הקדמית שקופה .אני מביט
דרכה בספרטה הולכת סביב המכונית ,סוקרת את מעשה ידיה ונראית
מרוצה .אז ,לתדהמתי ,היא מטפסת על מכסה המנוע ,משאירה בו עקבות
עמוקות וממשיכה לטפס מעלה .הרעשים שוככים לבסוף .אני מביט
מעלה אל תקרת הרכב ,בשקע המתרחב במקום שבו התיישבה .השקע
הזה היה שם כמעט מתחילת הנסיעה ,אני מבין .הפיקדון שהשארתי
על הרכב עולה על דעתי ,ואני כמעט צוחק .במקום להתניע ,אני פותח
במאמץ את הדלת ,שחלק גדול ממנה כבד ומשוריין כעת ,ויוצא החוצה.
ספרטה יושבת על גג הרכב כמו פסל — רכונה על ברך אחת ,קלשונה
בידה ,מגן על זרועה .עיניה ממוקדות באופק ,והיא מתעלמת ממני
לחלוטין .אני מצווה על עצמי שוב לא לצחוק .לאחר רגע של המתנה
היא מפנה סוף־סוף את מבטה אליי .אני מתרשם עמוקות מיכולתה
להעביר בוז רב כל כך במבט.
"ממתי את עוקבת אחריי?" אני שואל ,למרות שאני כבר מנחש את
התשובה.
פניה אטומות ,חסרות הבנה .היא מסיבה את מבטה קדימה ואני מבין
את המסר .תפסיק לבזבז את הזמן בדיבורים ותנהג.
אני מנסה לחזור על השאלה בשפה שתבין ,מחפש את היוונית
