Page 287 - 22322
P. 287
שומרי הערים |287
אותו בזרועותיה ,אוחזת בו ומסחררת את שניהם ,וכשהצחוק מכניע
לבסוף את הזעף על פניו ,אני רואה את שניחשתי ,שפניו הן פניי שלי,
שהן עצמן תערובת של פניה ושל פני האדם השלישי שנכנס לחדר —
אבא ,נושא סיר ביד אחת ואת האופניים שלי בשנייה .לאט־לאט אני
מבין שאין ב ֶחזיון הפלא הזה כל היגיון .הייתי פעוט כשימית נהרסה,
אבל הילד בן דמותי הוא בן שבע או שמונה ,ואבא ,שעוד לא עבר עשור
מפטירתו ,היה אמור להיות כמעט בן שישים ,לא האיש הצעיר והחזק
הזה שמחייך ומנשק אותה ,שמחבק אותי —
חבטה מרוקנת את ריאותיי מאוויר .אני ממצמץ ,מביט בפניה של
ספרטה" .שומר!" היא קוראת ,כאילו חזרה על המילה שוב ושוב .אני
ממצמץ שוב ,מבולבל ,ומתעשת רק כשהאגרוף שלה מתרומם ,מוכן
להכות בפניי.
"אני בסדר! אני בסדר!" אני קורא ,ידיי מתרוממות להגן על ראשי.
אבל האדמה אינה יציבה תחת רגליי .אני מרגיש מסוחרר כאילו חייתי
בהבזק חיים שלמים ,אחרים ,מופלאים ,שנלקחו ממני כעת .ספרטה לא
נותנת לי רגע להתאושש ,ומושכת אותי הלאה ,מקללת ,רוטנת שהיא
לא היתה צריכה להוריד ממני את העיניים .כשהרחובות מתפצלים ,היא
עוצרת ,עיניה עצומות ,מתרכזת ,מחפשת" .איפה אתה ,שרץ עלוב?"
היא לוחשת .התושבים החולפים על פנינו אינם מתעלמים ממנה עוד,
אלא מביטים בה במגוון הבעות שנעות בין תמיהה ,שעשוע ובהלה.
ריח גשם עולה באפי ,וחולף רגע לפני שאני מבין ,למרבה הפליאה,
שהוא מגיע מאחד החלונות .כשאני מציץ פנימה אל הבית ,המראה
שנגלה לעיניי אפילו לא דומה למטבח הפשוט והחמים שראיתי קודם,
עם החלונות הגדולים ואריחי הקרמיקה הצבעוניים .אני מביט בפאב
קטן ,עתיק ,בעל רצפה וקירות מעץ ואח אבן בוערת .שתי נשים בעלות
שיער אדמוני מסמנות לי להצטרף אליהן ,אבל הן לא מביטות בי,
לפחות לא בי כפי שאני עכשיו ,אלא באדם שדומה לי מאוד ,עם שיער
ארוך יותר וזקן סמיך ,כמו רבים מהגברים האירים .הוא מבגר אותי ,אך
מחמיא לפניי ,ואני מצטרף אליהן ,מוציא גיטרה מתוך נרתיק —
אני עוצם את עיניי לפני שאשאב שוב להזיה ,פונה מהחלון ופוקח
אותן שוב רק כשמבטי ממוקד בדרך .לפניי עוד שבילים ,עוד רחובות,
עוד כיכרות ,עוד סמטאות ובתים .אנחנו לא נמצא אותו ,לא ככה .אנחנו
