Page 288 - 22322

‫‪ 288‬רותם ברוכין|‬

‫רק הולכים עמוק יותר ויותר אל תוך העולם שלו‪ ,‬אל תוך השליטה‬
‫שלו‪" .‬הוא לא כאן‪ ,‬ספרטה‪ .‬זו הטעיה‪".‬‬

‫היא פוקחת את עיניה ומביטה בי‪ ,‬הבעתה קודרת‪" .‬אז מה אתה‬
‫מציע?"‬

‫אני מושיט יד אל שק ההגנות שלי‪ .‬אחת מהן תוכל לעזור לי לשבור‬
‫את האשליה‪ ,‬אבל מי? אסור לי לבזבז אותן‪ .‬זו צריכה להיות מישהי‬
‫שונה עד כמה שאפשר מימית‪ ,‬כלומר‪ ,‬לא עיר חוף‪ ,‬לא עיר מדברית‪...‬‬
‫זה מצמצם די הרבה מהן‪ .‬ידי אוחזת דווקא בתמר שנראה בדיוק כמו‬
‫אלו שגדלים על הדקלים סביבנו‪ .‬אני נוגס בו‪ .‬הטעם שלו עשיר ומתוק‪,‬‬
‫והוא מצליל את ראשי בן־רגע‪ .‬בחרתי נכון‪" .‬טבריה‪ ",‬אני לוחש אל‬

‫חציו השני‪ ,‬שעדיין בידיי‪ ,‬וחושב על מים‪.‬‬
‫התמר נעשה חלקלק בידי‪ .‬אני בקושי מספיק להשליך אותו אל‬
‫בריכת הנוי‪ .‬מים מתוקים‪ ,‬ישירות מהכינרת‪ ,‬פורצים מראש המזרקה‬
‫וניתזים על כל סביבתנו‪ .‬הם נורים כמו מצינור של מכבי אש‪ ,‬אך‬
‫צונחים במעגלים רכים סביבנו כמו ממטרה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬תושבי ימית‬
‫סביבנו נמלטים‪ ,‬צועקים כאילו היו המים שריפה מתפשטת‪ .‬אני מבין‬
‫למה רק כשהמים פוגעים באחד מהם‪ ,‬הנער מחלק העיתונים‪ .‬דמותו‬
‫נעשית שקופה כמו אוויר‪ .‬המים משפיעים בצורה דומה על הכול‬
‫סביבנו‪ ,‬דקלים‪ ,‬רחובות‪ ,‬בתים — האשליה כולה מתמוטטת‪ .‬כאב שלא‬
‫ציפיתי לחוש צובט בלבי כשאני מביט סוף־סוף בשממה המקיפה אותנו‪,‬‬

‫בחורבות‪ ,‬בהריסות‪ ,‬בשברי האבנים על החול‪.‬‬
‫ספרטה‪ ,‬שריונה נוטף מים‪ ,‬נועצת בי מבט מלא שטנה‪ .‬אני‬
‫מתכווץ‪ .‬לא העליתי על דעתי שכמה טיפות יטרידו לוחמת קשוחה‬
‫כמותה‪ .‬אני מתחיל להתנצל‪ ,‬אבל היא מסמנת לי לשתוק‪ ,‬ואני מבין‬
‫שלא בי היא מביטה‪ .‬אחד הבניינים הנמוכים הסמוכים אלינו נעלם‪,‬‬
‫ודרכו נשקפת הגבעה הצופה על ימית‪ ,‬שעליה אנדרטת עוצבת‬
‫הפלדה‪ .‬בשביל המוביל אל יער מוטות הברזל‪ ,‬מתחת לדגל המתנפנף‬
‫בראש מגדל התצפית‪ ,‬עומד קין ומחייך לעברנו‪ ,‬כמעט בגאווה‪ ,‬כאילו‬
‫היינו תלמידים חרוצים שהצליחו במבחן הקשה שלו‪ .‬הוא מנופף בידו‪,‬‬

‫מסמן לנו להתקרב‪.‬‬
‫משב רוח עז מבדר את שערי‪ ,‬וכשאני מסתובב‪ ,‬אני רואה את ספרטה‬
‫עומדת במרכבה שלה‪ ,‬הקשורה לסוסים לבנים‪ .‬הקלשון שלה השתנה‬