Page 78 - 22322
P. 78
78רותם ברוכין|
גאווה .האנשים האלו אוהבים את המקום .זו לא חבורת מטורפים עם
קרוונים .זו קהילה".
הוא מהדהד את הנאום המטופש שלי מבלי לדעת .אבל לא התכוונתי
לאף מילה ממנו .רק רציתי ללכת לישון ,רק רציתי שיעזבו אותי בשקט.
הצורר מתחיל לאסוף את הפלפלים שנפלו ,ואני חוטף את שק היוטה
מידיו ועושה זאת בעצמי .סהר לא יכולה להיות רוח מקום .היא לא
חטטנית ,לא מתנשאת ,לא מתערבת לי בחיים ומנסה לטפל בי כמו אמא
פולנייה מהגיהינום" ...היא לא עשתה שום דבר על־טבעי!" אני יורה
לעברו.
הוא מהנהן בשלוות נפש מרתיחה" .זה הגיוני .רוחות מקומות
מפעילות כוחות באופן אינטואיטיבי ,ורובן לא יבינו מי או מה הן בלי
מעורבות של השומר או רוחות אחרות .הן אפילו לא יבינו שאין להן
זיכרונות מוקדמים ,או שאחרים לא זוכרים אותן .זו האחריות שלנו
להסביר לה —"
"אין מה להסביר לה! היא לא רוח מקום!" אני זורק את השק על
כתפי ,והוא כבד כל כך ,כאילו אינו מכיל פלפלונים ועגבניות שרי
ומלפפונים מיניאטוריים ,אלא קרוונים וצריפי עץ ומבני אבן ישנים ואת
כל החול במדבר וכל הכוכבים שמעליו .אני פונה בחזרה אל המטבח
ומרגיש את עיניו של הצורר בגבי.
הוא לא הולך אחריי .הוא לא צריך .הוא כבר ניצח .אני יודע את
האמת ,יודע שהייתי צריך לדעת .אולי אפילו ידעתי ולא רציתי להכיר
בכך ,לחבר את הנקודות ואת הקווים לתמונה שלמה ,בגלל שאף פעם
לא היתה לי חברה טובה כמו סהר ,והאומללות אופפת אותי כשאני
מבין שהאדם הראשון בחיי שהתחברתי איתו באמת ,שפתחתי בפניו את
לבי ,לא היה אדם כלל ,רק עוד חוט דק ברשת קורי העכביש שנטוותה
סביבי כל חיי.
ערב שירה בציבור הוא פעילות חברתית שתמיד הקפדתי לא להשתתף
בה ,אפילו בטעות — לפחות עד שסהר נכנסה לחיי .מאז תמיד מצאתי את
עצמי איכשהו סביב המדורה .המעגל כולל כרגע שלוש גיטרות ,חליל
צד ,חלילית ותוף משונה ,דומה קצת לדרבוקה ,שהביאה איתה מתנדבת
חדשה מאירלנד .סהר שיפצה מעט את הגיטרה החבוטה והישנה שלה
