Page 83 - 22322
P. 83
שומרי הערים |83
עץ הדקל .אני מפסיק ומניח את הגיטרה" .מה קרה? הנגינה שלי כל כך
גרועה?"
"כן ",היא אומרת" .אבל זה לא קשור .אני פשוט לא אוהבת את
השיר הזה".
ברור שלא .אני מקלל בשקט את חוסר המחשבה שלי" .כשהייתי
קטן ,חשבתי שזה שיר עם סוף טוב".
שפתיה מתעקלות בחיוך עקום" .הסוף שבו הנווד חוזר אחרי שנטש
את אהובתו ומגלה שהשאירה לו הודעה רקומה על יריעות האוהל שהיא
לא תשוב לעולם ושהוא בוגד?"
"לא הבנתי את זה ככה .חשבתי "...הייתי נבוך להודות בכך
בפני כל אחד או אחת שאינם סהר..." .בדיעבד ,הבגידה די ברורה
בשיר ,אבל כשהייתי ילד האמנתי שהוא לא באמת בגד בה — הוא
לא רצה אישה אחרת ,הוא פשוט רצה את המדבר ,לנדוד .חשבתי
שאחרי שכל החיים היא רצתה שהוא יהיה כבול לאוהל ,היא בסוף
מבינה שזה משהו שהוא לא מסוגל לעשות ומחליטה לא לוותר עליו".
סהר שותקת ,מהורהרת .אני רואה זאת כסימן להמשיך" .פירשתי את
ההודעה הרקומה שהיא משאירה לו כמו קריאת תיגר ,או התחלה של
משחק חדש .כאילו היא אומרת' ,גם אני יצאתי לנדוד ,בוא נראה אם
תצליח למצוא אותי"'.
כילד ,חלמתי על אהבה כמו בשיר .חשבתי שכשאגדל אמצא מישהי
שתצא איתי להרפתקאות ,שננדוד יחד ונתעורר בכל חודש במקום
אחר ,לפעמים בכל יום .כשגדלתי ,הבנתי שהנדודים האלו תמיד יהיו
תחומים למדינה אחת שאפשר לנסוע את כל אורכה בחמש שעות.
וכשהתבגרתי עוד ,הפסקתי לקוות שאמצא מישהי שתסכים לחיות איתי
בדרכים ,שתעתיק את חייה על פי המקומות שיהיו זקוקים לעזרתי .רוב
השומרים לא נמצאים בזוגיות ,לפחות לא מאושרת ,וחושבים על ילדים
רק כשכבר ממש אין ברירה .וזו בעיה נוספת ,כמובן — אני לא רוצה
ילדים ,וזה מצמצם עוד יותר את האפשרויות ,גם אם מישהי תסכים לחיי
הנדודים הכאוטיים שאני מציע.
"כן ",אני עונה סוף־סוף לשאלה המקורית שלה" .אני חייב לעזוב
בסוף השנה .חתמתי הסכם עם הצורר".
"בדם?" הטון שלה עוקצני.
