Page 85 - 22322

‫שומרי הערים ‪|85‬‬

‫לישון אם הן רוצות‪ ,‬אבל בדרך כלל הן עסוקות מדי‪ .‬רובן רואות בזה‬
‫בזבוז זמן‪.‬‬

‫אני פורט את האקורדים האחרונים‪ ,‬מפהק ומניח את הגיטרה‪.‬‬
‫כמעט חצות‪ .‬אנחנו צריכים לקום בעוד חמש דקות בערך‪ .‬אני מתחפר‬
‫בשמיכה ליד סהר‪ .‬הלילות באמת מתקררים‪ .‬אני עייף — ועצלן‪ ,‬סהר‬
‫היתה אומרת — מכדי לרדת למטה כדי להביא לעצמי עוד שמיכה או‬
‫כובע צמר‪ .‬אבל קר לי באף ובאוזניים‪ ,‬ומהר מאוד אני מבין שלא אצליח‬
‫להירדם ככה‪ .‬אני מוריד את סהר בזהירות מהכתף שלי אל הכרית‬
‫ומצליח איכשהו לא להעיר אותה‪ .‬אני עוטף אותה בשמיכה ומדדה‬
‫לעבר הסולם בקצה הגג‪ .‬הירח הוא חיוך צר הלילה ואור המדורה כבה‬
‫כבר מזמן‪ ,‬אבל אני מכיר את הגג ואת הירידה ממנו היטב‪ ,‬והתאורה‬
‫הסולארית הקלושה מספיקה לי‪ .‬אני מגשש ברגליי‪ ,‬מחפש את סנדלי‬
‫השורש שלי שהשארתי בקצה הגג‪ ,‬מוצא אותם‪ ,‬מנער החוצה עכביש או‬

‫עקרב והולך אל הסולם —‬
‫משהו מתחת לרגליי זז או מתפרק‪ ,‬בהלה אוחזת בי‪ ,‬ותחושה‬
‫פתאומית של ריחוף אופפת את חושיי‪ .‬היא נקטעת בחדות עם פרץ כאב‬
‫עז בגבי‪ .‬אני נאנק‪ .‬האור הקלוש נעלם ומשאיר אותי בעלטה‪ ,‬וקולות‬
‫המדבר משתתקים‪ .‬הרוח הקפואה מפסיקה לנשוב‪ ,‬אבל קר לי עוד יותר‬

‫מקודם‪ ,‬ואז אני לא מרגיש עוד דבר‪.‬‬