Page 82 - 22322
P. 82
82רותם ברוכין|
לא .הוא היה הסיבה שהיא התחברה איתי .גם אני חלק מהגרעין.
ההומור שלה הוא ההומור שלי .אולי זו גם הסיבה שלא עלה על דעתי
להתחיל איתה ,שהרגשתי קצת כאילו היא אחותי הקטנה.
ואולי זה לא נורא כל כך שתהיה בישראל ,בעולם ,רוח מקום שיש
בה קצת ממני.
"אתה חייב לעזוב בסוף השנה?"
אנחנו שוכבים על הגג ,מכורבלים ביחד מתחת לשמיכת פוך,
מביטים בכוכבים .סחבנו את המזרנים והכריות שלנו לכאן לפני
שבועות .כשיתחילו הגשמים ,ניאלץ לוותר על מסיבת הפיג'מות שלנו
לטובת מקום חסין גשם ,אבל כרגע הרבה יותר נעים לישון בחוץ,
וממילא אנחנו צריכים לקום כשהשמש זורחת.
סהר נשענת על הכתף שלי מתחת לשמיכה .הצמות שלה מדגדגות
את הסנטר שלי דרך הזקן ,שלחרדתה הרבה התחלתי לגדל — בהתחלה
כי הייתי עצלן מכדי להתגלח ,ואחר כך כי שיעשע אותי שהיא כל כך
שונאת אותו .היא מאיימת שאם לא אתגלח בקרוב ,אתעורר בוקר אחד
עם שפם היטלר ,אבל בינתיים היא לא מימשה את האיום.
"הגיטרה שלך במגורים?" אני שואל במקום לענות לשאלה שלה.
כתשובה ,היא מעבירה לי אותה .אני בטוח שלא העלינו את הגיטרה
לגג איתנו .האם סהר מבחינה שהגיטרה נעלמת ומופיעה מחדש כשהיא
מושיטה אליה יד? לאן היא הולכת כשסהר לא זקוקה לה? למגורי
הבנות ,שאני אפילו לא בטוח אם באמת יש לה שם מיטה וארונית? אל
הלימבו?
אני פורט כדי להעלים את השאלות ,את התהיות ,ושר לה את אחד
השירים שהכי אהבתי כשהייתי קטן.
"צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח,
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכול.
חדל להיות כמו החולות ,אני רוצה אותך כמו סלע.
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול".
גופה מתקשח כנגד כתפי ,נוקשה כמו רעפי המבנה ומחוספס כמו גזע
