Page 79 - 22322
P. 79
שומרי הערים |79
בשבועות האחרונים ,ואפילו חידשה את הצבע החום המשופשף ,ציירה
נוף מדברי והוסיפה עצי דקל בחלק הפנימי של תיבת התהודה .כשהיא
פורטת על המיתרים ,נדמה כאילו ענפי הדקלים בציור נעים ,מה שיוצר
אשליה אופטית מרהיבה.
אלא שזו לא אשליה אופטית ,אני מבין ,תובנה המצטרפת למאות
תובנות נוספות שהידרדרו לאיטן על ראשי כמפולת מאז ארוחת הערב.
הצורר הלך ,סוף־סוף ,והשאיר אותי להשתכר עד אובדן חושים ,כמו
שרציתי .המתנדבים החדשים מעבירים ביניהם בקבוק ויסקי ,וכשהוא
מגיע אליי ,אני שופך חצי ממנו למיץ הרימונים שלי .סהר צוחקת את
צחוקה הפרוע ,ועכשיו כשאני מקשיב באמת ,אני שומע בו את יללות
הצבועים ,את הרוח השורקת בין הסלעים ואת צלצול פעמוני הרוח
התלויים מהקרוונים .איך יכולתי להתעלם מכל זה .איך יכולתי לא
לדעת.
"יהיה לך הנג־אובר נורא ",מזהירה סהר ,חיוך מלגלג על שפתיה.
"שתית מלא יין בארוחה ואתה בדרך כלל שיכור לגמרי אחרי חצי
בקבוק בירה".
אני מתעלם ממנה ,מרוקן את הכוס בלגימה אחת ומעווה את פניי.
החיוך של סהר מפנה את מקומו להבעה מודאגת .היא מניחה את
הגיטרה" .יוני ,הכול בסדר?"
אני שותק ומעביר הלאה את הוויסקי ,אבל המתנדב שהביא אותו —
ערן ,השם עולה במחשבותיי במהירות רבה מדי — מסמן לי לשמור
אותו אצלי .הוא בחור טוב .הם כולם אנשים טובים .אני שותה ישירות
מהבקבוק.
"היית שקט כל הערב ",ממשיכה סהר" .חוץ מאשר כשרבת עם אבא
שלך בצרחות שכל הגרעין שמע".
אני יודע שהיא מגזימה ,כי אם חברי הגרעין היו שומעים ומבינים את
תוכנה המלא של השיחה שלנו ,הם כנראה היו מפנים אותנו להסתכלות
פסיכיאטרית.
סהר מניחה את ידה על ברכי .יד רכה וחמה .אנושית .אני מטלטל
את ראשי ומביט בה .עיניה מלאות דאגה אמיתית וכנה .היא לא יודעת
מה היא ,אני מנסה להזכיר לעצמי .היא לא עוקבת אחרי כל תנועותיי,
לא משגיחה על כל צעד שלי .היא עדיין סהר שהכרתי ,החברה הכי
