Page 92 - 22322
P. 92
92רותם ברוכין|
"בסדר ",אומרת ירושלים לבסוף ,אבל עיניה נחות עליי ,כבדות
וחזקות כמו חומותיה" .אבל ברגע שאנחנו נותנות את ההוראה ,אתה
עוזב .זה ברור?"
עשרות עיניים מביטות בי שוב ,מהדהדות את מבטה החמור של
ירושלים ,ואני מהנהן בלב כבד.
אני מוצא את עצמי לבוש במכנסיים קצרים ,בגופיית ריצה ,בנעלי
ספורט ,במשקפי שמש ובכובע מצחייה .אני לא בטוח מי מהן הציעה את
"בגדי ההסוואה" ,אבל שמח שאין לי מראה ,כי אין לי ספק שאני נראה
מגוחך .הצחקוקים מאחורי גבי מאמתים זאת .אני משאיר את המכונית
שלי במצפה הכוכבים ועולה על אוטובוס .כמו תמיד ,אני מסוגל
להרגיש את הנקודה המדויקת שבה העיר סביבי הופכת מגבעתיים לתל
אביב בזמן שהאוטובוס חולף בשלווה על פני רוכבי האופניים ורוכבות
הסוסים ,הרצות והמשחקים .גופי נדרך ואני נצמד לחלון ,מחפש רמז,
מראה שיעזור לי להבין .אני עדיין מקווה שנצליח לפתור את זה
בדיון ,בשיחה .אם לא איתה ,אולי עם השומר שלה ,למרות שאף אחת
מלבד סדום לא חושבת שיש לו השפעה על קבלת ההחלטות של העיר
הפולשת.
קולה של הרצליה נשמע באוזנייה שלי כשאני מתקרב למוזיאון תל
אביב ולבית אריאלה ,מורה לי לרדת כאן ,לפני שאגיע לאבן גבירול.
רעיון טוב .חפש את התרבות ,סדום אמרה.
אני כמעט לא מזהה את הרחבה העצומה ,המלאה באנשים .פסלי
הציפורים ,שתמיד היו מטרידים בעיניי ,הוחלפו בפסלים אנושיים
צבועים בצבעים עזים ,מטרידים לא פחות .אני מפלס לי דרך בקהל כדי
להביט מקרוב ,אבל קול באוזנייה שלי עוצר אותי שוב .להפתעתי ,זו
ירושלים" .זה מספיק ,שומר .אנחנו יודעות מי היא .צא מהעיר".
באמת? המבט החטוף שהעפתי בכיכר הספיק להן כדי להותיר רק
שם אחד על הלוח שלהן? "מי?" אני לוחש בחזרה ,למרות שאין שום
סיבה שלא איראה כמו אדם רגיל המדבר בטלפון שלו.
"עדיף שלא נחזור על השם בקול ,אפילו באוזנייה .לשמות יש כוח.
חזור על עקבותיך .ניפגש בגבול".
היא משתתקת .אני נאנח .כל כך נמאס לי להרגיש אנושי וקטן וחסר
