Page 93 - 22322

‫שומרי הערים ‪|93‬‬

‫אונים‪ ...‬וכלוא‪ .‬הן כבולות לגבולות שלהן‪ ,‬אבל הדבר היחיד שכובל‬
‫אותי אליהן הוא חובתי שלי‪.‬‬

‫אני מנער את ראשי‪ ,‬כאילו אצליח להתנתק מהמחשבות העגומות‬
‫וחסרות התוחלת שמזדחלות אליי כשאני לא עומד על המשמר‪ .‬אני‬
‫מסתובב בחזרה אל תחנת האוטובוס ונתקל בפסל שאני לא זוכר שהיה‬
‫מאחוריי קודם לכן‪ .‬אני נרתע לאחור ומביט‪ .‬זו אישה‪ ,‬גבוהה ותמירה‪,‬‬
‫אוחזת בחץ וקשת‪ .‬במבט מקרוב אני חושב שאני מזהה את האדריכלות —‬

‫יוונית‪ ,‬אולי רומית‪ ,‬למרות שהיא צבעונית בהרבה משהייתי מצפה‪.‬‬
‫ואז עיני האבן שלה מתמקדות בי‪.‬‬

‫אני משתנק ומועד לאחור‪ ,‬מתרחק במהירות‪ .‬מפרקיה נעים‪,‬‬
‫בהתחלה לאט‪ ,‬כמו דמות אבן הקורמת עור וגידים‪ ,‬עד שלבסוף רגלה‬
‫הנתונה בסנדל גלדיאטורים מתרוממת ומתחילה לפסוע מעל המשטח‬
‫המוגבה שלה‪ .‬גופה משתנה‪ ,‬הופך לאנושי — לא‪ ,‬לא אנושי‪ ,‬הרבה יותר‬
‫מכך‪ ,‬כי היא עדיין נראית כמו פסל שיש מהעת העתיקה שמתעורר‬
‫לחיים גם כשהרוח מבדרת את שמלתה הלבנה הקלה‪ ,‬אותה שמלה‬
‫שלבשה כשנפגשנו בים‪ .‬אני יודע שזה תכסיס‪ ,‬תעלול של רוחות ערים‪,‬‬
‫שאני צריך לברוח — ירושלים צורחת עליי באוזנייה לזוז‪ ,‬לרוץ — הזרוע‬
‫האוחזת בחץ נעה‪ ,‬מושכת אותו לאחור‪ ,‬ואני מבין פתאום שירושלים‬

‫טועה‪ .‬אם אברח‪ ,‬היא תהרוג אותי‪.‬‬
‫אני נטוע במקומי‪ ,‬מנסה לא לזוז‪ ,‬לא לנשום‪ .‬היא מביטה ישר‬
‫בעיניי‪ ,‬החץ שבקשת ּה מכוון אל ארובת העין שלי‪ .‬אני מרים את ידיי‪,‬‬
‫מקווה שהמחווה מייצגת כניעה גם בשפתה‪" .‬בבקשה‪ ",‬אני אומר‪" .‬אני‬

‫רק רוצה לדבר‪".‬‬
‫היא לא מגיבה‪ .‬עיניה השחורות — גאות‪ ,‬קרות וחסרות רחמים —‬
‫ממוקדות בי‪ .‬היא לא תוקפת‪ ,‬אבל גם לא מנמיכה את קשתה‪ .‬היא עדיין‬

‫מחכה לצעד שלי‪.‬‬
‫"ספרטה‪ ",‬ירושלים אומרת באוזני‪ .‬למרות המרחק בינינו‪ ,‬קולה‬

‫ממוקד‪ ,‬עז ומנחם‪" .‬אנחנו מאמינות שזו ספרטה‪ ,‬שומר‪".‬‬
‫כל חלקי הפאזל נופלים בבת אחת למקומם‪ .‬בקצה הכיכר אני מזהה‬

‫סוף־סוף את פסליהם של הרקולס ואכילס‪.‬‬
‫"ספרטה‪ ",‬אני חוזר לאט‪ .‬עיניה מצטמצמות‪" .‬שלום‪ ,‬ספרטה‪ .‬אני‬

‫יונתן‪".‬‬