Page 98 - 22322
P. 98
98רותם ברוכין|
"המשטרה עדיין שלי ",היא אומרת ,קולה השקט נשמע בבירור
לצדי ,כאילו דיברה בעצמה אל תוך האוזנייה" .אבל הצבא כבר שלה".
כמו על פי אות ,ראשי כל החיילים והחיילות מסביב פונים לעברה
כמו אלפי מריונטות שנעות בתיאום מוחלט .כולם חובשים כומתות
של יחידות קרביות ונושאים נשק .הם דורכים אותו בהרמוניה כל כך
מוחלטת ,שאני שומע רק נקישה אחת .גם השוטרים סביבנו מגיבים
בדריכת כלי נשקם .אחד מהם מדבר אל תוך מגפון ,מזהיר את החיילים
להתרחק.
כל האנשים האלו ימותו.
"די!" אני צורח .אני פותח את דלת המסחרית ויוצא מהרכב.
"מספיק!"
אף אחת מהן לא מביטה בי ,אבל אני רואה על פניה של אביב שהיא
הגיעה לאותה מסקנה .מבטה ננעל במבטה של ספרטה ,וגופה מתרומם
מהקרקע באיטיות .קווצות השיער הכחולות בשערה מבהיקות ,וגם
עיניה נראות פתאום כחולות מאוד .אחד החיילים צורח הוראה ביוונית,
וקולה של ירושלים צועק באוזניי — ונקטע בבת אחת כשמים שוטפים
אותי — את כולנו — מכל הכיוונים כמו גל ענקי .אלא שזה לא גל.
פניהם של השוטרים והחיילים המבולבלים סביבי מבהירות זאת .כל כלי
הנשק שלהם הפכו לאקדחי ולרובי מים.
ספרטה מסירה את הקסדה נוטפת המים מעל ראשה ומסיטה את
השיער הבהיר שנדבק לפניה .אביב מחייכת אליה חיוך קר" .בזזזט"
ארוך נשמע מהאוזנייה שלי ,ואני מקלל ומסיר אותה .היא כנראה לא
תחשמל אותי ,אבל היא בהחלט לא תעבוד בזמן הקרוב.
ספרטה פוקדת על חייליה ביוונית .כולם נוטשים את כלי הנשק החם
ושולפים חרבות וחניתות .אביב עדיין עפה מעל ספרטה ,מתכוננת לעוט
עליה ,אבל השוטרים שלה מצליחים בקושי להתגונן ונאלצים לסגת
לכיוון אבן גבירול .אביב מביטה בהם ,בספרטה ,ואז מקללת וטסה
לעברי .אני מושיט את ידי ,והיא חוטפת אותי מהאדמה ,מרימה אותי
בלי שום מאמץ ומצמידה אותי אליה.
ספרטה שורקת לסוסים שלה ,ואני שומע שעטת פרסות מאחורינו.
קול מכונות כבדות נשמע מכיוון הקריה ,וכשאני מביט לעבר החומות,
אני רואה את הקטפולטות מתנשאות מעל ראשינו.
