Page 103 - 22322
P. 103
שומרי הערים |103
כן ,ממש התגברתי עליה .כל הכבוד לי.
"עצום עיניים וסתום את האף".
אני עושה את זה ,והיא מפילה אותי אל תוך הירקון.
המים הירוקים־מבחילים מקיפים אותי ,ולמרות שפי סגור ואפי סתום,
נדמה לי שהם ממלאים כל נקבובית בגופי .לפני כמה עשרות שנים
תושבי העיר והמבקרים בה שחו בירקון דרך קבע .שאלתי את אביב פעם
אם הזיהום לא מפריע לה .היא הודתה שכן ,אבל ההשקפה שלה היתה
אחרת .היא הסבירה לי שבני האדם עצמם ,בהזרמת השפכים שלהם,
בחרו שהירקון יוכל להיות בית רק ליצורי המים העמידים והחזקים
ביותר .הם לא רצו לשחות בו .הם רצו להביט בו מרחוק ,ירוק ומסתורי.
כנגד רצוני ,מים חודרים אל פי ואפי ,והם ...כמעט טעימים .אני
פוקח את עיניי ומביט סביבי .צבעם של המים אכן נראה ירוק פחות ,אבל
קשה לדעת ,מכיוון שמעולם לא הסתכלתי עליהם מהזווית הזאת .אני
לא חושב שהיא ניקתה את הנחל — אולי רק את הנקודה שאליה הטילה
אותי .שאגות עמומות נשמעות מעל ראשי ,וצורות כהות ומטושטשות
חולפות מעל פני המים — אבנים וכדורי ברזל ,אני מניח .אני מתחיל
לשחות כנגד כיוון הנחל .למרות שהזרימה אינה חזקה ,השחייה לא
קלה .איאלץ לעלות בקרוב אל פני המים כדי לנשום.
בדיוק כשהמחשבה עולה בראשי ,אני רואה בועת אוויר גדולה נעה
לעברי במים .היא נסגרת סביב ראשי לפני שאני מספיק להירתע .גודלה
פי שלושה מהראש שלי ,ולפני שאני חושב על כך ,אני גומע נשימה
עמוקה של אוויר .אני ממשיך לשחות ,והשחייה קלה יותר כעת .האם
הנחל נושא אותי בעצמו נגד כיוון הזרם? כמה כוחות היא מקדישה כדי
שאוכל להימלט? אני חש מדקרת אשמה .אם ספרטה תצליח לפגוע בה
בגללי...
ליד שיכון בבלי אני נשטף אל הגדה ,משתהה לרגע בישיבה
שפופה כדי להסדיר את נשימתי ,ואז רץ .התחנה של תל־אופן נגלית
לעיניי תוך כמה עשרות מטרים .אחד מזוגות האופניים משוחרר .אני
עולה עליו ומתחיל לדווש בכל הכוח .אני רטוב ,ורגליי מחליקות כמה
פעמים על הדוושות ,אבל לבסוף אני מוצא את אחיזתי ושומר על
קצב מהיר .אני חייב לצאת מהעיר ,לאפשר לתל אביב להתמקד בקרב,
