Page 102 - 22322
P. 102
102רותם ברוכין|
כמו הילה סביב פניה הסמוקות .לרגע אני לא מסוגל לחשוב על דבר
מלבד היופי שלה .היא מנחיתה אותי על גשר להולכי רגל .קולה ענייני
כשהיא שואלת" ,אתה עדיין רוכב על אופניים?"
"לא היו לי הרבה הזדמנויות ",אני מודה.
"עכשיו תהיה לך ".היא מעבירה יד על מצחי ,מגע מרפרף ,מהיר.
"היא אולי מבינה במלחמה ,אבל היא לא מכירה את העיר כמוני ".בבת
אחת המחשבות שלי מוצפות בתמונות .הן מגיעות במהירות ,אבל אני
מצליח לעקוב .יש תחנת אופניים של תל־אופן בקצה הפארק ,ומבוך
של סמטאות ורחובות קטנים מעבר לה .אם ארכב על פי המסלול שהיא
התוותה ,אהיה ברמת גן בתוך דקות .אבל אני עדיין צריך להגיע לתחנה
עצמה ,ואני חושד שתהיה נציגות יפה של ספרטה בין הרצים בשבילי
פארק הירקון.
היא מהנהנת ,עדיין מקושרת אליי" .לא התכוונתי שתרוץ".
עיניה מבזיקות אל נחל הירקון מתחתינו.
"מה? לא ,לא!" אני מוחה" .אלה המים הכי מטונפים ,מגעילים,
דוחים —"
"תפסיק להיות תינוק!" היא קוטעת אותי" .לידיעתך ,ראש העיר
בעצמו שחה בהם בתחילת השנה".
"לפני או אחרי חיסונים?"
"זו הדרך הטובה ביותר .אתה סומך עליי?" היא שואלת.
אני מהנהן ,אם כי באי־רצון מסוים .אני צריך להגיע אל הערים
האחרות ,להסביר להן מה קורה ,להראות להן שאני בטוח ושהן יכולות
לצאת למתקפה .על כל השאר יהיה זמן לדבר אחר כך .אבל אני חש
צורך לומר משהו נוסף" .אביב"...
היא ממתינה .אני רוצה להתנצל שוב ,אבל אני יודע שהיא לא תקבל
עוד מילים ריקות .הקטפולטות שורקות במרחק ,הולכות ומתקרבות.
אין לנו זמן" .תיזהרי ,בסדר?"
החיוך על שפתיה מריר ,אבל עיניה הן עיניים של ילדה המשחקת
בחופים ביום הראשון של החופשה ,של שחקנית צעירה שהתקבלה
לראשונה לתפקיד קטן בתיאטרון ,של אם חד־הורית שהצליחה סוף־סוף
להרות שוב ,של קשישה הצופה בנכדיה מתחתנים בכנסייה ,של חוקרת
ותיקה באוניברסיטה שקיבלה סוף־סוף את הפרופסורה שלה.
