Page 106 - 22322
P. 106
106רותם ברוכין|
ספרטה כבר קיבלה את ההצעה מזמן .כאילו היא עומדת לקחת את
מקומה.
אצבעותיי האוחזות בידיות הכידון חסרות תחושה ,לבנות ,ואט־אט
מתפשטת הקהות ומשתלטת על מערבולת הרגשות המתחוללת מאחורי
עיניי.
"היא אמרה שאתם לא בקשר טוב ",מאגו אומר בשקט .העברית שלו
משונה — המבטא נשמע יפה ונכון מדי ,כמו של קריין חדשות .מתי הוא
הספיק ללמוד עברית בכלל? האם ספרטה והוא באמת נמצאים כאן זמן
רב כל כך? "אל תאשים את עצמך ,שומר .לא תמיד השומרים והרוחות
מסתדרים .אתה יכול להזדהות עם הרצון שלה לעזוב .גם אתה עדיין
מרגיש אותו".
אני מנסה להתעלם ,להעמיד פנים שהמילים שלו אינן ננעצות
עמוק ,חופרות החוצה מחשבות ורגשות ותשוקות שקברתי עמוק
מתחת לנוף הארץ־ישראלי הזה ,מתחת להרים ולסלעים ולאדמת
המדבר ולחול הים ,בתקווה שמי המלח יהרגו את הצמחים הירוקים
שטיפסו תמיד מעלה אל פני השטח ,נושאים עמם זיכרונות מתוקים־
מרירים בריח של גשם.
"הן רוצות לצאת מכלאן ,בדיוק כמונו ",הוא אומר ,ועיניו הכחולות
הבהירות מתרככות ,תכלת קפואה הופכת לכחול ים ,כמעט כמו עיניה
של אביב" .לפעמים זו תשוקה חולפת להשתחרר מגבולותיהן .לפעמים
זה יותר מכך .היא אומללה ,שומר ",הוא אומר ,קולו רך" .ספרטה מוכנה
לקחת את מקומה .היא עיר טובה .קצת לוחמנית ,נכון ,אבל עם הרבה
ניסיון בניהול ערים גדולות ומורכבות כמו זו .והיא רוצה כל כך להיות
שייכת למקום שוב".
אני מנסה לעשות סדר במחשבותיי ,התשובה על שפתיי רפה ,כמעט
מתחננת" ,רוח עיר לא יכולה פשוט לעזוב .מה היא אמורה להיות
עכשיו?"
"חופשייה ",הוא אומר באותו קול רך.
במרחק ,הזיקוק האחרון דועך בשמים במערבולת של צבעים .לרגע
משתררת דממה .ואז הקטפולטות מתחילות שוב.
"רוחות מתות בלי השטח שלהן ",אני אומר" .ראיתי את זה קורה".
"רובן ,כן .אבל חלק מהן יכולות לשרוד ",הוא אומר" .ספרטה היא
