Page 95 - 28222
P. 95
הזקיף | 95
"היא שייכת לבחור שפגשתי הבוקר .הוא השאיל לי אותה .הוא לא
יצטרך אותה בזמן הקרוב".
"אני לא יודע ".רת'רפורד עדיין לא זז" .יש לי מכונית משלי .למה
שלא ניסע בה".
"המכונית הזאת כאן .שלך לא".
רת'רפורד נגע בידית בזהירות כאילו הוא חושש להתחשמל ,ואז
פתח את דלת הנהג ונכנס פנימה" .חשבתי שאנחנו נוסעים לדיינר".
הוא גישש אחרי הידית להזזת המושב קדימה" .זה לא רחוק .אפשר
ללכת ברגל".
ריצ'ר הניד בראשו" .אי־אפשר להשאיר כאן את המכונית .אולי
נצטרך אותה בהמשך .ואנחנו לא נוסעים ישר לדיינר .אני רוצה
שתתחיל בסיבוב קצר".
"סיבוב לאן?"
"לאן שאתה רוצה .תראה לי את בית הספר שבו למדת .את הבית
של החברה הראשונה שלך".
"למה?"
"כי אני מקווה שמישהו יעקוב אחרינו".
רת'רפורד פנה ימינה מהחניה ,ולמשך דקות אחדות הנהיגה שלו
הייתה משונה ומקרטעת ,כמו מתבגר לחוץ שעובר טסט לפני שהוא
מוכן באמת .הוא הסתכל יותר על המראות מאשר על השמשה .פעם
אחת הוא פגע במדרכה .אבל כעבור זמן־מה הוא נרגע וחלף על
פני הבית שבו נולד .אחר כך חלף על פני בית הספר היסודי שלו.
אחר כך על פני הבית שבו גרה ילדה אירית בשם שיבון ,שבגיל
שש קיווה להתחתן איתה ,עד שהיא זרקה אותו כי סירבה לוותר על
החלום שלה ,להפוך לנהגת מירוצים .אחר כך הם חלפו על פני הבית
שמשפחתו עברה אליו כשהיה בן עשר .התיכון שלו .וכך הוא המשיך,
נוסע משכונה לשכונה ,חלקן מטופחות ואמידות ,אחרות מרופטות
ומדכאות ,כל אחת קשורה איכשהו לעברו .כמו לנסוע באנציקלופדיה
חיה של חייו .נדמה שכל נקודת ציון מרגיעה אותו או ַמצעירה אותו.
