Page 106 - 30322
P. 106
| 106גיום מוסו
שלי .הדבר היחיד שמצאתי במידה שלי זה מעיל פוך נפוח בצבע ורוד
בוהק שנראיתי בו כמו הדמות של צמיגי מישלן אחרי שנפל לצנצנת
פטל .כיוון שלא נשאר לי אפילו סנט ,נסעתי בקו 1של התחתית
כנוסע סמוי .נסיעה בלתי נגמרת עד לתחנת מורנינגסייד הייטס ,אל
כיכר שרידן ברחוב כריסטופר.
"תפתח ,סאליבן!" צעקתי והלמתי בדלת במקוש בצורת ראש
אריה.
לא נשמעה שום תגובה ,חוץ מהשכנה הקרובה ביותר שעמדה ליד
החלון" :גמרת לצרוח!"
"סליחה ,גברת .אני מחפש את סבא שלי .הוא לא בבית?"
"שמעתי אותו יוצא לפני שעה .הוא בדרך כלל מטייל בפארק
בבקרים".
הודיתי לה ופניתי אל כיכר וושינגטון .נשארתי לכמה דקות ליד
שער השיש ,המזרקה והספסלים הציבורים העשויים ברזל מחושל,
אבל לא ראיתי את סאליבן.
לבסוף מצאתי אותו בירכתי הפארק ,באזור מוקף שיחים שבו ישבו
שחקני השחמט .מצונף במעיל עור הפוך עבה ,לראשו כובע טוויד.
הוא ישב מאחורי שולחן אבן ושיחק שחמט מהיר על חמישה דולרים
עם סטודנט אסייתי.
"תן לי לסיים את המשחק ,ילד ",הוא אמר ,כאילו ניחש את בואי,
בלי להרים אליי את מבטו.
ניגשתי ללוח השחמט בכעס והפכתי את הכלים אל הרצפה .הם
התפזרו לכל עבר .הסטודנט ניצל את המהומה כדי לקחת את שני
השטרות שהיו מונחים על השולחן וחמק בזריזות.
"גרמת לי להפסיד חמישה דולר ",נאנח סבא שלי והביט בי סוף־
סוף.
"לא מעניין אותי ",עניתי והתיישבתי מולו.
חיוך קל האיר את פניו" .מעיל נחמד ...יפה לך ,ורוד".
נופפתי לעברו באצבע משולשת.
"גם אני שמח לפגוש אותך ",אמר סאליבן וגירד בזקן.
ניסיתי להירגע.
