Page 111 - 30322
P. 111
הרגע הנוכחי |111
בחדר כלי עבודה ,והאדמה הייתה לחה ונוחה לחפירה .לקחתי מכוש
והתחלתי לחפור .אני לא יודע כמה זמן עבר ,אולי עשר שעות ,אבל
הצלחתי לצאת משם .התרחצתי במים מהבאר וגנבתי את האופניים
של השכן כדי להגיע לתחנת בורן ,שם עליתי לרכבת הראשונה לניו
יורק".
הוא הניח את מזלג הצדפות ועצר שוב .היה ברור שקשה ומכאיב
לו להעלות את הזיכרונות האלה.
"באותה תקופה משרדי ארגון הבריאות העולמי בניו יורק שכנו
בשכונת טרטל ּביי ,ליד מטה האו"ם .השעה הייתה שבע בערב .חיכיתי
ששרה תצא מהבניין ,אבל במקום לחבק אותי כמו בכל פעם שנפגשנו,
היא הישירה מבט אליי כאילו הייתי זר גמור".
מבטו של סאליבן היטשטש .נימת קולו השתנתה.
"התחלתי לדבר איתה ,אבל היא המשיכה בדרכה בפנים אטומות
כאילו היא לא מכירה אותי .זה היה מערער מאוד ,כי ראיתי בעיניים
שלה שהיא לא משקרת .התעקשתי ,דיברתי איתה על אנה ,הבת שלנו,
על כל מה שקרה לאורך כל השנים .באותו רגע היא אולי ריחמה עליי,
כי היא עצרה על המדרכה והסכימה לדבר איתי .אבל לא בתור מאהב.
יותר בתור אדם לא בריא בנפשו".
הוא קפץ את אגרופיו על השולחן.
"היא הראתה לי את התמונות שהיו לה בארנק .תמונות של
בעלה ,רופא אפרו־אמריקני ,ושל הילדים שלה ,תאומים יפהפיים
שחומי עור בני עשר בערך .הייתי המום .כעס מהול בצער הציף
אותי".
ואז הוא תפס בכתפי ,טילטל אותי והחל לצעוק" :לא יכולתי
להשלים עם זה ,אתה מבין? ניסיתי להסביר לשרה שהכול היה טעות.
היא פחדה ,ברחה ממני ,אבל השגתי אותה .עצרתי אותה בזרוע כדי
שתקשיב לי .אמרתי לה שאני אוהב אותה ושאני אמצא את אנה .היא
צרחה ונאבקה בי .ואז התחילה לרוץ כדי לברוח ממני וחצתה את
הכביש .מכונית שהגיעה ממול פגעה בה פגיעה ישירה .שרה מתה
במקום .בגללי".
סאליבן בכה עכשיו .דמעות גדולות זלגו על לחייו ונשרו על