Page 199 - 30322
P. 199
הרגע הנוכחי |199
.3
בית הספר היסודי של הבן שלי שכן בצומת של רחוב גרין וכיכר
וושינגטון ,בבניין ל ֵבנים חום־צהבהב סמוך לבניין של אוניברסיטת
ניו יורק.
נשענתי על הקיר ממול וצפיתי בתלמידים יוצאים ומתפזרים על
המדרכה בצחוק והמולה .ילדים בני פחות מעשר שכבר התנהגו כמו
מתבגרים :בנות בבגדים של נשים צעירות ,בנים שמ ַשֹחקים בוגרים.
כשראיתי את בנג'מין ,כמעט לא זיהיתי אותו .גם הוא התבגר
בצורה משונה .שערו הבלונדיני התארך .הוא לבש ג'ינס כהה ומעיל
צבאי עם צווארון פרווה ,ונעל את אותם נעלי סטן סמית' כמוני
בגילו.
"למה באת לאסוף אותי?" שאל בעודו פותח את הקורקינט שלו.
"אל תתלהב כל כך!" עניתי וחיבקתי אותו.
הוא נחלץ מהחיבוק שלי והתחיל להתקדם עם הקורקינט לכיוון
הפארק.
"הערב אנחנו יוצאים ,רק הגברים ",אמרתי בזמן שעקבתי אחריו.
"יש לי שני כרטיסים למשחק של הניקס".
"לא בא לי ללכת .אני לא אוהב כדורסל ",מילמל בן והאיץ את
מהירותו.
"לא משנה ,נלך בכל זאת!" צעקתי בזמן שהתרחק.
זה לא נגמר עד ש...
ועדיין הייתי רחוק מהמציאות .לאורך כל הערב במדיסון סקוור
גרדן הסתכלתי עליו כשבטני מכווצת מדאגה וחשש .הוא התייחס
אליי כאילו אני זר ,התחמק ממבטי וענה לשאלות שלי בתשובות של
הברה אחת.
הייתי אב נעדר ,ועכשיו הוא הכריח אותי לשלם את החשבון .בתוך
תוכי הבנתי אותו לחלוטין .גם בפעמים הנדירות שהייתי שם בשבילו,
הייתי חרד וטרוד ולא ממש איתו .חלק ממני היה ב ָמקום אחר :כבר
חיכה למחר ,לרדוף אחרי ההתעוררות הבאה .מעולם לא הקדשתי זמן
— לא היה לי זמן — להעביר לו משהו .בסיס כלשהו ,ערכים ,תובנות
שיעזרו לו לצלוח משברים .אבל מה יכולתי להוריש לו ,אני שירשתי
