Page 196 - 30322
P. 196
| 196גיום מוסו
"נכון מאוד ,מנוול זקן! אולי נחגוג עם איזה בקבוק ויסקי מהמרתף
שלך?"
"יש לי ' ּב ּושמילס' בן עשרים .אתה תעדכן אותי בכל החדשות!"
הבטיח הספר והסתלק.
סאליבן הוציא מכיס המעיל שלו טלפון נייד והקיש על שורת
מספרים.
"אני מתקשר לליסה .היא בקליפורניה לצילומי הסדרה שלה".
המידע הזה הטריד אותי .הייתי נחוש שלא לבזבז יום נוסף ,ולהציל
את הזוגיות שלי .האפשרות שלא אפגוש את אשתי השנה עירערה
אותי.
"סופיה איתה ,אבל הבן שלך נשאר בניו יורק ",הוסיף כדי לעודד
אותי.
אחרי שהחליף כמה מילים עם ליסה ,סבא העביר לי את הטלפון.
"שלום ,ארתור".
קולה הנחוש וה ֵּכן של ליסה עדיין היה נעים כתמיד.
"שלום ,ליסה .אני מצטער על הפעם הקודמת".
"בצדק .חיכיתי לך כל הלילה .בעיקר חיכה לך הבן שלך".
כשהטלפון הנייד דבוק לאוזני ,יצאתי למדרכה כדי שאוכל לדבר
בלי שישמעו אותי .רעיון עבר לי בראש.
"אולי אוכל לבוא לבקר אותך בקליפורניה? אם אצא עכשיו לשדה
התעופה ,אני"...
"זה רק יכאיב לנו ",היא קטעה אותי בכעס" .לעומת זאת ,אני
חושבת שעדיף אם תוכל לבלות קצת זמן עם בן".
"הוא בסדר?" שאלתי בחשש.
"לא בדיוק ,הוא לא ממש בסדר ",ענתה לי בנימת תוכחה מוסווית
בקושי" .הוא לא מאופס עכשיו .הוא לא לומד ,רב עם כולם ,גונב,
בורח .והמצב בבית לא יותר טוב ,אי־אפשר להשתלט עליו .אם אגיד
שהוא לא ממש משתף פעולה זאת תהיה לשון המעטה .לפעמים הוא
אפילו ַאלים ,מה שקשה לי מאוד .סבא־רבא שלו הוא היחיד שמסוגל
לדבר איתו בהיגיון .מדי פעם".
המצוקה ששמעתי בקולה צימררה אותי.
