Page 67 - 30322
P. 67
הרגע הנוכחי |67
צעדים רבים ,התוכנית שלי החלה להתגבש בהדרגה .ברדיו החל שיר
חדש בעודי ממתין באור אדום ברמזור .התאזרתי בסבלנות והבטתי
סביב .משמאלי ,תמרור מרוסס :שלוש אותיות Zגדולות ,אדומות,
ניסו להסתיר את הכיוון — בית הקברות "פורסט היל" — כדי להטעות.
הכרתי את המקום .קבורות בו אמא שלי וסבתא שלי מצד אבא.
הרמזור התחלף לירוק ,אבל נשארתי במקומי למרות צפירת הרכב
מאחוריי .משתתף בצערך .ההבנה הלמה בי במלוא עוזה :האמירה של
הבנקאי שלי לא הייתה על מותה של אמי.
אלא על מותו של אבי.
.8
בית הקברות השתרע לאורך מאות מטרים ונראה כמו פארק אנגלי
יותר מאשר אזור קבורה .לאחר שחניתי ,פניתי לאחד השבילים
שהתפתלו לאורך השטח ההררי ,מעוטרים במזרקות שיש ,קפלות
ופסלים חינניים מרחפים מעליהן.
לא ביקרתי כאן מאז ההלוויה של אמא שלי ,יום אפור וגשום בקיץ
,1984והמקום השתנה לא מעט .אבל בתוך זמן קצר ,משהגעתי לצדה
השני של הגבעה הקטנה ,זיהיתי את האגם שעליו חלשה .מעל לאגם
התנשאו סלעים טרשיים ,כמו ציור גותי.
פסעתי בשביל מיוער לאורך קירות אבן .השעה הייתה שש בערב.
השמש שקעה ,שוטפת את האופק באור יפהפה .בלב הצמחייה העשירה
של בית הקברות נצפו עוד כמה מבקרים ,שאף כי הגיעו כדי להעלות
זיכרונות ,האריכו את הביקור כדי ליהנות ממזג האוויר הנעים והרוח
הקלה שהניעה את עצי החורש ואת הפרחים בערוגות.
בצל העצים העתיקים פסעתי בשבילי העפר בין הקברים והמצבות.
עצבות החלה לאפוף אותי ,עד שראיתי את המצבה של אבי:
פרנק קוסטלו
2בינואר 6 — 1942בספטמבר 1993
הייתי מה שאתה
תהיה אתה מה שאני
