Page 66 - 30322
P. 66
| 66גיום מוסו
"מושלם .אל תדאג לגבי הפקס .תחתום עליו במקומי כשתקבל
אותו .כבר עשית את זה כמה פעמים".
דני התייצב עם ִמשמניו ביני לבין הרכב.
"הי ,הי ,חכה רגע .אני אופתע מאוד אם אקבל פקס מקונרד".
"למה?"
"כי הוא כבר לא עובד בבית החולים חצי שנה".
עטיתי פנים כעוסות ולקחתי הימור" ,תקשיב ,דני ,אתה חושב
שאני שמח להיתקע עם הסיור הזה? כבר שנתיים משגעים אותי עם
הפרויקט הזה .אני אומר לך שתקבל פקס מבית החולים .אחרת ,מה
נראה לך שאעשה עם האמבולנס הזה? תסכים איתי שזה לא מגנט־
הבחורות האידיאלי".
דני פיצפטריק גירד בראשו .הייתי חייב לקבוע עובדות בשטח
בלי לתת לו יותר מדי זמן לחשוב ,להבטיח לו משהו .מידע שקראתי
בעיתון עלה לי בראש" :בשבת הרד סוקס משחקים מול הינקיז .לך
לראות את המשחק בבית .אני יודע שאתה משוגע על ורוניקה .היא
תהיה שם עם חברות שלה ,אוליביה ופטרישיה ,הרוסייה הקטנה
מהכירורגיה .הבחורות האלה כשהן שיכורות ,הן מאבדות כל צל של
בושה ,אם אתה מבין למה אני מתכוון".
מיד התנצלתי בתוך ראשי כלפי ורוניקה .אמרתי לעצמי שאני לא
עושה את זה בשביל הכיף ,אלא למטרה מוצדקת...
"בסדר ,לש ָּבת ",אישר דני והושיט לי את המפתחות" .תזכיר לי
לאן אתה לוקח אותו?"
כעבור חמש דקות יצאתי מהמוסך עם חיוך על שפתיי ,נוהג
באמבולנס.
חציתי את דורצ'סטר בדרכי לניו יורק .הכביש היה רחב ידיים
באופן יוצא דופן ,ולאורך קילומטרים רבים הופיעו לצד הדרך בניינים
מאבן חול אדומה ,אזורי תעשייה שוממים וחומות מכוסות גרפיטי.
זוהי בוסטון האהובה עליי :כור ההיתוך ,מגרשי הכדורסל המגודרים
והחנויות הקטנות שנאבקות על קיומן.
עצרתי ברמזור אדום והדלקתי את הרדיו .נשמע שיר של אר־אי־אם
שמעולם לא שמעתי ,ומיד שרקתי את הפזמון .גם אם נותרו לפניי עוד
