Page 87 - 30322
P. 87
הרגע הנוכחי |87
שלהן .עד מהרה מצאתי תיק עור ,ובתוכו נרתיק איפור ,מראה קטנה,
צרור מפתחות ,מברשת שיער ,זוג משקפיים ,חפיסת מסטיקים ,עט
כדורי ,גלולות אספירין ,יומן ו ...ספר טלפונים.
עילעלתי בו בלב הולם .לא היה שום דבר באות ,Cאבל באות S
הופיע השם הפרטי "סאליבן" בקליגרפיה ,ולאחריו מספר שמתחיל
בקידומת 212של ניו יורק.
כתבתי בעט את המספר על זרועי ומיהרתי למטבח .הרמתי את
השפופרת מטלפון הקיר והקלדתי את המספר .נשמע צליל חיוג ,ואז
עשרה צלצולים ללא מענה ,שלא איפשרו לי אפילו להשאיר הודעה
במשיבון.
לעזאזל!
בדממה הזאת של שעת לילה מאוחרת הבטתי בספרות הדיגיטליות
הירוקות של המיקרוגל ,שהציגו את השעה .05:34
הטלפון צילצל פתאום ,מבהיל אותי.
"הלו?" אמרתי כשהרמתי את השפופרת.
"האפשרות לחיוג חוזר אוטומטי די שימושית".
"אלוהים! זה אתה ,סאליבן?"
"כבר חזרת ,ילדון? אילו חדשות טובות! לא ציפיתי שתחזור לפני
הקיץ!"
"איפה אתה ,לעזאזל?"
"איפה אתה חושב? בבית ,כמובן!"
.5
המונית הורידה אותי בכתובת שסבא שלי נתן — סמטה מרוצפת
מאחורי כיכר וושינגטון .בשער הכניסה לרחוב ללא מוצא נקבעה
לוחית נחושת ,שציינה כי סמטת מקדוגל שיכנה בעבר את האורוות
והווילות הבורגניות שגבלו בפארק.
השחר עלה .דוק של ערפל ריחף על פני מרצפות האבן .ש ָב ֵלי אדים
נכרכו סביב רגליהם של עמודי התאורה .פתחתי את השער וניגשתי
אל בניין דו־קומתי קטן עם חזית חלודה בצבע חום־צהבהב .דפקתי
על הדלת ונקשתי במקוש נחושת מעוטר דמוי פה של אריה שואג.
