Page 221 - PIN-V2
P. 221
ההלכה שבתורה | תורת גילה 203
ת שפרבם
יום שלישי
-כשהלוקח היה דחוק לקנות הדבר והונה אותו ביותר משתות
המוכר חפץ לחבירו בשש ,ובשוק לא שווה אלא חמישה -אך שווה ללוקח שש כגון שהוא
דחוק לקנות דבר זה -נחלקו בזה הפוסקים[ .לריטב"א :אין בו משום אונאה ,דבתר דידיה
אזלינן .אך הקצות :נשאר בזה בצ"ע ,שהרי קי"ל דאפילו במרגליות ושאר דברים שאדם
רוצה לזווגן – יש לו אונאה ,ואפילו הלוקח עצמו צריך לו]( .קצוה"ח ס"ק א')
ומ"מ ,לכו"ע אם אינו שווה לדידיה אלא מפני שהוא דחוק בדבר – הרי ודאי דקציצה מתוך
הדחק לא שמיה קציצה ,ואפילו נתן לו הדמים ,חוזר וגובה אותו ממנו( .קצוה"ח שם)
[שיעור זמן החזרה מהמיקח
מדין תורה הלוקח – יכול לחזור עד זמן כדי שיראה לתגר [סוחר] או לקרובו .ואם שהה יותר מזמן זה -אינו יכול לחזור ,ולא לתבוע אונאתו.
אא"כ לא נתן לו עדיין דמי המיקח (שו"ע שם סעי' ז' ודלא כקצוה"ח) .או באופן שיברר שהיה לו אונס -ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה – יכול
לחזור בו עדיין( .שו"ע שם)
אולם המוכר – חוזר באונאה לעולם ,ואין צריך לומר בביטול מקח שאינו יודע דמי זה שמכר ,עד שיראה כמותו שנמכר בשוק .לפיכך ,אם היה המקח דבר שאין
במינו שינוי והוא כולו שוה – אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד( .שו"ע שם סעי' ח') ואולם בזמנינו יש לייחס חשיבות גם לחוק המדינה לגבי
החזרת מוצרים ,כי כל מה שעושה במקח וממכר על דעת חוקי המדינה הוא עושה]
-בכל המטלטלים שייך אונאה
בכל מטלטלים שייך אונאה אפילו בספרים ואפי' באבנים טובות ומרגליות ,ויש ללוקח
לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם ,שאין הכל בקיאין
בדברים אלו( .שו"ע שם סעי' ט"ו וסמ"ע)
לפיכך ,אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר ,או שבא הבקי לאחר זמן
מרובה והודיעו שטעה – הרי זה חוזר( .שו"ע)
יום רביעי
-ישנם אופנים שונים בהם אין עובר על איסור אונאה:
א .אם מכר מפני דוחקו וזלזל המוכר במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה ,שניכר שמפני
דוחקו הוצרך לזלזל – אינו יכול לחזור ,דידע ומחיל( .שו"ע שם סעי' ט')
ב .החלפת כלים בכלים או בהמה בבהמה – אין בה אונאה
כגון המחליף כלים בכלים ,רכב ברכב ,או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון או טלה בסוס –
אין לו אונאה ,שזה רוצה במחט יותר מהשריון( .שו"ע שם סעי' כ')
אבל המחליף פירות בפירות – בין ששמו אותם קודם מכירה ,בין ששמו אותם אחר מכירה,
יש להם אונאה( .שו"ע)
ג .בעל הבית המוכר את כלי תשמישו והונה את הלוקח – אין בו דין אונאה ,שאילו לא הרבה
לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו .ואפי' מכרם מחמת דוחק – אין בו אונאה .והני מילי
בשתות ,אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם( .שו"ע שם סעי' כ"ג-כ"ד)
ד .הנושא ונותן באמונה – שסומך ומאמין למוכר לשלם כל סכום שיאמר לו -אין לו עליו
אונאה( .שו"ע שם סעי' כ"ז)
ה .כשהקונה הציע מעצמו לקנות – אין דין אונאה ,שהרי לא סמך על שווי הסחורה אלא על
מה שראו עיניו שנתן ראובן בפניו – ולפיכך אין לו עליו אונאה( .פת"ש שם ס”ק כ')
