Page 37 - PIN-V2
P. 37

‫ההלכה שבתורה | תורת גילה ‪19‬‬

                                                             ‫ת שפרור ת‬

     ‫ולהגישם לפני כל אחד מאורחיו‪ ,‬ולא יתן להם לשתות ישירות מהכוס שקידש עליה‪ ,‬מפני‬
                    ‫שישנם אנשים שנגעלים לטעום מפה לפה‪( .‬ע”פ השלחן ערוך [סימן קע סעיף טז])‬

                                                                          ‫‪ -‬בציעת הפת‬
     ‫אין לכבד את האורח לברך ברכת “המוציא” ולחלק את הלחם לבני הבית‪ ,‬מפני שהאורח‬
     ‫מתבייש לחלק את הלחם בעין יפה וביד רחבה‪ .‬לפיכך צריך בעל הבית לבצוע על הלחם‪ ,‬כדי‬

                                           ‫שיחלק את הלחם בעין יפה‪( .‬שו”ע סימן קסז סעיף יד)‬
     ‫אמנם‪ ,‬אם אביו או חמיו מתארחים אצלו‪ ,‬המיקל לכבדם לבצוע על הלחם‪ ,‬יש לו על מה‬

                                          ‫שיסמוך‪( .‬משנ”ב שם ס”ק עג‪ ,‬וחשוקי חמד שבת עמוד תרנג)‬
                                                           ‫‪ -‬הקדמת אשתו בבציעת הפת‬

     ‫בשבת וביום טוב בעל הבית יבצע מהפת לעצמו פרוסת הכזית‪ ,‬ולאשתו כביצה‪ ,‬שהוא‬
     ‫כנגד השם כנודע‪ ,‬ואפילו אם נמצא גדול שמיסב על השלחן‪ ,‬לא יתן לו קודם אשתו‪ .‬ומאחר‬
     ‫שכך נהגו על פי הסוד‪ ,‬מסתמא האב מוחל‪ .‬ומכל מקום טוב שהבן יבקש בפירוש את סליחת‬
     ‫הוריו על כך‪ ,‬או שיתן לאשתו ולאביו שניהם ביחד‪ ,‬כדי שלא להקדים את אשתו לאביו ואמו‪.‬‬

                                                                                   ‫(ילקו”י שבת א עמוד שיב‪-‬שטו)‬

            ‫ואם יש חשש שאותו אורח יפגע ‪ -‬יתן לו ולאשתו ביחד‪( .‬שו”ת ויזרע יצחק חלק א סימן יג)‬

                                                                                                                                             ‫תוספת הלכתית‬

                                                                     ‫‪ -‬מצות לויה לאורח‬
     ‫מצוה ללוות את האורחים כשיוצאים מביתו והולכים לדרכם‪ ,‬ומצוה זו גדולה וחשובה יותר‬
     ‫ממצות הכנסת אורחים‪ .‬ששכר הלויה מרובה מן הכל‪ ,‬והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך‬
     ‫החסד שנהג בה ‪ -‬מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם‪ .‬וגדולה הכנסת אורחים‬

                                                ‫מהקבלת פני שכינה‪ ,‬ולווים יותר מהכנסתם‪.‬‬
     ‫ואמרו רבותינו בתלמוד‪ :‬כל מי שאינו מלוה את חבירו‪ ,‬כאילו שופך דמים‪ ,‬ואם ליוהו‪ ,‬הרי זו‬
     ‫סגולה שחבירו לא ינזק בדרך‪( .‬הרמב"ם ה' אבל פרק יד ה' א‪-‬ב‪ ,‬החיד"א בספרו חומת אנך [פ' וירא אות ו]‬

                                   ‫ובספר יוסף אומץ [סימן תסה] בשם ספר חרדים‪ ,‬ובזוהר הקדוש פרשת וירא דף קד)‬

                                                                     ‫‪ -‬שיעור מצות לויה‬
     ‫מצות לויה אין לה שיעור‪ ,‬וככֹל שמלוה את אורחו יותר‪ ,‬שכרו גדול יותר‪ ,‬והעיקר שלא‬

                                                   ‫יפחות מללוותו ארבע אמות‪( .‬הרמב"ם שם)‬
     ‫ואף שכיום נהגו להקל במצות לויה‪ ,‬מפני שהאורחים מוחלים על כבודם‪ .‬עם כל זה יקפיד‬
     ‫בעל הבית ללוות את אורחו לכל הפחות ארבע אמות מביתו‪ ,‬משום שיש בזה סגולה שלא‬

                          ‫יארע לאורח נזק בדרך‪ ,‬וגם משום שמלוה את השכינה ההולכת עמו‪.‬‬
     ‫ואדם שמלוה את חבירו לתחנת האוטובוס‪ ,‬או שמלוהו לרכבו‪ ,‬יעמוד המלוה עד שיעלם‬
     ‫חבירו מעיניו‪ ,‬ואחר כך ישוב המלוה לביתו‪( .‬כף החיים או"ח סי' קי אות טז בשם החזקוני‪ ,‬ושו"ת יביע‬

                                                                                            ‫אומר ח"ד יו"ד סי' לה)‬

                                                           ‫‪ -‬שלא לבכות בשעת הפרידה‬
     ‫יש ליזהר שלא להיפרד מחבירו או מקרובו מתוך בכייה‪ ,‬כי יש בזה סכנה גדולה‪ .‬ואם אינו‬
     ‫יכול לעצור את עצמו מלבכות‪ ,‬יבכה קודם הפרידה‪( .‬כף החיים אורח חיים סימן קי אות יט בשם המקובלים)‬
   32   33   34   35   36   37   38   39   40   41   42