Page 173 - 9322
P. 173
לפני שהקפה יתקרר
קיי ,עשתה כמיטב יכולתה לענות על שאלתה המאשימה של קיי:
"למה את כל כך שמחה?"
"אביך לא נכנס לתיבה ההיא מפני שרצה להיכנס .היתה לכך
סיבה .הוא היה מוכרח ללכת .אילו היה יכול להסתכל מהתיבה שלו
ולראות אותך בוכה יום־יום ,מה לדעתך היה חושב? אני חושבת שזה
היה מעציב אותו .את יודעת עד כמה אביך אהב אותך .אינך חושבת
שיכאב לו לראות את הפנים האומללות של מישהי שאהב? אז אולי
תחייכי יום־יום כדי שאביך יוכל לחייך מהתיבה שלו? החיוכים שלנו
מאפשרים לו לחייך .השמחה שלנו מאפשרת לאביך לשמוח בתיבה
שלו ".לשמע ההסבר הזה גאו עיניה של קיי בדמעות.
טומאקו אימצה את קיי אל לבה ,ועיניה התנוצצו בדמעות
שהסתירה מאז ההלוויה.
בפעם הבאה יהיה תורי שלי להיכנס לתיבה...
קיי הבינה לראשונה כמה קשה היה ודאי לאביה .לבה התכווץ
למחשבה כמה הרוס היה ,כשהתחוור לו שזמנו קצר ושעליו לעזוב
את משפחתו .אבל ההרהור ברגשותיו של אביה הביא עמו גם הבנה
עמוקה יותר לגד ּולה הטמונה בדברי אמה .היא הבינה שרק אהבה
והבנה עמוקות של בעלה איפשרו לאמ ּה לומר את הדברים ההם.
כעבור זמן־מה החל הכול סביבה להאט בהדרגה ולהירגע .היא
התגלגלה מ ֵאד בחזרה לדמות גוף ושינתה את צורתה לקיי.
בזכות קאזו היא הגיעה — עשר שנים לעתיד .הדבר הראשון
שעשתה הוא לסקור בזהירות את החדר סביבה.
העמודים העבים וקורת העץ החוצה את התקרה היו בצבע חום כהה
מבהיק ,צבעם של ערמונים .על הקירות היו תלויים שלושה שעוני קיר
גדולים .הקירות החומים היו עשויים טיח אדמה בפטינה שגילה יותר
ממאה שנה; הם היו נפלאים בעיניה .התאורה העמומה שצבעה את
173
