Page 14 - תאטרון 40
P. 14
שמעון לוי" :הכישלון העיקרי
של התאטרון הישראלי אינו
אי ההכרה בבן השיח ,באחר,
על הבמה ומחוצה לה.
כישלונו טמון בכך שהוא יודע
על קיומו של האחר ,אבל לא
כדאי לו להציג אותו :כאילו
ההכרה באחר משמעה ויתור
על האנחנו .האמת היא
הפוכה .רק אם נכיר באחר
באמת ,אולי נשוב למי
שאנחנו רוצים להיות.
מוטי לרנר :להתמודדות התאטרון עם השתלטות הטלוויזיה הבידורית-מסחרית על השיח הציבורי
יש משמעות ברבדים שונים .נתחיל ברובד הפוליטי .לצערנו ערוצי הטלוויזיה המסחריים הם א-
פוליטיים ,במובן שאין להם יכולת לנקוט עמדה פוליטית רדיקלית עקבית .מחד גיסא ,הם פועלים
במציאות של לחצים כלכליים ופוליטיים הננקטים על ידי השלטון ,ומאידך גיסא רוב הפרשנים
הבולטים הפועלים בהם לא הצליחו או לא רצו לגבש עמדות פוליטיות ברורות משל עצמם .כך הלך
ונוצר מצב שבו לא מתקיים בחברה הישראלית שיח פוליטי מעמיק ,והשיח הקיים נשען בעיקרו על
הקונצנזוס הפוליטי הרחב ,על דעות קדומות כלפי הצדדים השונים בשיח ,ועל התעמולה המופצת על
ידי הממשלות השונות באזור .ההיעדר של שיח פוליטי מעמיק מטיל על התאטרון הישראלי אחריות
כבדת משקל – ליצור את השיח הזה באמצעות ההצגות שהוא מעלה על במותיו .לצערי ,התאטרון
הישראלי מסרב להכיר באחריות המוטלת עליו ,ובמקום זאת הוא בוחר להצטרף אל ערוץ ,2
ומתחמק בעקביות מנקיטת עמדה פוליטית .תהליך ההתחמקות הזה החל באמצע שנות ה ,90-מיד
אחרי רצח רבין ,אך הוא הלך והעמיק וכיום הגענו למצב שכמעט ואין אצלנו הצגות פוליטיות .אני
חושב שכתב-העת תאטרון חייב להיות מודע לתהליך זה ,להתקומם נגדו ,ולחזק אנשי תאטרון
המסרבים לשתף איתו פעולה.
גד קינר (קיסינגר) :הסיבה לכך היא שהתאטרון לא קבע כללים לעצמו.
12ת א ט ר ו ן גיליון 40