Page 18 - תאטרון 40
P. 18
שונים ,שהבולט בהם הוא מספר הצופים .הניסיון לימד את ההנהלות שריבוי צופים ייתכן רק
אם יועלו הצגות שאינן מכוונות רק למיטיבי טעם.
מוטי לרנר :חינוך הקהל מחדש הוא תפקידו של התאטרון .נדמה לי שבשני העשורים
האחרונים התאטרון חינך את קהלו לזילות ולפשטנות .אבל התהליך איננו בלתי הפיך .אפשר
להכשיר קהל צופים באמצעות בחירת רפרטואר מאתגר.
שמעון לוי :ניסו ,העניין הוא שניסו ...זו נקודה נורא מעניינת מה שאתה אומר .אני חושב
שבעיקרון זה נכון ,הסיכוי של זה להתממש ולהצליח הוא קלוש יותר ,תראה למשל מה קורה
בתאטרון פריפריאלי כמו תאטרון מראה בקריית שמונה.
קורים כאן המון דברים ונפח הפעילות של התאטרון הארץ היא עצומה ,ויש כאן גם דברים
טובים מאוד -לא רק רעים .אחת הדוגמאות ,אתה הזכרת את סובול ,אני חושב
שהאינטרפטציה ביידיש שלו למחכים לגודו ,שאני מכיר היטב מעבר לזה שתרגמתי אותו
וראיתי לפחות עשרים וחמש הפקות שלו בשנים האחרונות ,היא אינטרפטציה יהודית
מרתקת ,עם ביצוע טוב ,עם בימוי מעניין ,כל זה ביידיש .הצגה מרתקת ,פשוט מרתקת.
מוטי לרנר :אני רק רוצה להשלים את הדיון ברעיון הביזור .במציאות של הפעילות
התאטרונית בארץ תאטרון מראה בקריית שמונה או מעבדת התאטרון בדימונה – שניהם
תאטרונים חשובים ביותר – אינם מסוגלים לאיים על המרכז.
שמעון לוי :באר שבע תרמה פעם -
מוטי לרנר :נכון ,ערים גדולות ובינוניות כמו ירושלים ,חיפה ,באר-שבע ,אשדוד ,נתניה ,הן
בעלות תשתית כלכלית וקהילתית שיכולה להצמיח תאטרונים שתהיה בהם יצירה משמעותית
לאורך זמן ,אשר תאתגר את המרכז ותסכן אותו .לצערי ,הכוחות התאטרוניים שבתוכנו עדיין
מעדיפים את המרכז ,למרות הסטגנציה שבו.
גד קינר (קיסינגר) :אומר עכשיו משהו סטטוטורי ,יבש וקר ,כן? אחד הדברים שאחרי
מלחמת עולם השניה עודדו גם בצרפת וגם בגרמניה את ההתפתחות של התאטרון העירוני
היה החוק ,חוק יבש ,שקבע כי עיר שיש בה חמישים אלף תושבים (ואולי היום זה גדל),
חייבת תאטרון ,שהוא לא רק תאטרון אלא גם בלט ,אופרה ,כל הקומפלקס הזה .כלומר אם
יווצר כאן מצב סטטוטורי שונה ,אז ממילא לא יהיה צורך להילחם על זה.
מוטי לרנר :ודאי שצריך להילחם .התאטרון החדש בפריפריה צריך לנקוט עמדה חברתית
ופוליטית ועמדה אמנותית ,וצריך להציב לו סטנדרטים בלתי מתפשרים של איכות...
קופמן-שמחון :הבעיתיות בתאטרונים בפריפריה היא שהם 'וסאלים' של המרכז ,בכל
המובנים .רוב המקימים של תאטרונים אלה באים מן המרכז לתקופה מוגבלת ,והיוצרים
המקומיים ברובם אינם מהווים כוחות חזקים דיים ,כאלה שיוכלו לקיים את התאטרון
כאלטרנטיבה לאחר לכתם של המייסדים .זהו סוג של קולוניאליזם תרבותי פנים-ישראלי.
לדעתי ,מי שרוצה לעבוד בפריפריה צריך לעבור להתגורר שם דרך קבע ,ולהשקיע בה את
הקריירה שלו ,או להיות בן המקום שלמד תאטרון וחזר הביתה .אני אישית הייתי מציעה
לשרת התרבות לפעול בכיוון ההפוך :להביא את הפריפריה למרכז .כלומר ,לא רק להקים
תאטרונים אי-שם ,בעלי תוחלת חיים קצרה ,שיוצרים משהו זמני ובמקרה הטוב מגיעים
לכמה הצגות במרכז .אני מציעה להביא להבימה ולקאמרי את הקהל משם ,בהפקתם
16ת א ט ר ו ן גיליון 40
