Page 115 - תאטרון 37
P. 115
נשכב ,מפנה את גבו הכחוש לאנושות" [130] .חדרו איננו חלל לעלילה אלא אתר ,שלעתים
קרובות הוא ריק .ואכן הריק באלאותריה מלא והמלא -קטן ,בנוסח הבימתי-עיצובי של
תיאטרון :בסוף ההצגה חלק-הבמה של משפחת קראפ נופל לבור-התזמורת ,ראליזציה מופלאה
של מטפורה בימתית.
מחכים לגודו ] [1952מציג את אחת התפאורות העניות הידועות ביותר בעולם התיאטרון" ,דרך
שדה ,עץ .ערב" .זוהי תפאורת-חוץ מינימליסטית ,שתארח את הנוודים המרוששים ולדימיר
ואסטרגון ,עתה חסרי-כל בלתי אם בגדיהם ,נעליהם וכובעיהם ,ושרידי גזר ולפת .אליהם
יצטרפו גם פוצו העשיר ולאקי עבדו המדוכא ,כהקצנה למצבן של שתי הדמויות העיקריות.
הגזר והצנון נגמרים להם ,אבל לא התקווה לבוא גודו .שמחת עניים .אחרי חוויותיו הקשות של
בקט כפעיל במחתרת נגד הנאצים ושירותו בבית חולים במלחמת העולם השנייה ,אחרי השואה
ופצצות האטום על יפן ,פשטות העיצוב של העוני החומרי המרוד לצד התחכום האינטליגנטי
והאינטלקטואלי של הדיאלוגים במחכים לגודו מסמנים לא רק אובדן ערכים ,אלא ,אולי מענה
אתי חלקי ,מפוקפק אך חשוב מאין כמוהו של תקווה מהוססת לצד חמלה ללא גבולות.
לסופמשחק ]בכורה בצרפתית ב ,[1957-מוכתבת תפאורת-פנים ענייה במפורש" :חדר חשוף,
אור אפור .משמאל ומימין מאחור ,גבוה למעלה ,שני חלונות קטנים ,וילונות סגורים .בחזית
מימין דלת .תמונה ,פניה אל הקיר ,תלויה ליד הדלת .בחזית משמאל שני פחי-אשפה נוגעים זה
בזה ,מכוסים בסדין ישן .במרכז ,בכסא עם מסעדים על גלגיליות מכוסה סדין ישן ,האם".
המחזה נפתח במילים של סוף ,הנסוג כבעל כורחו אחורנית להתחלה" :נגמר ,זה נגמר ,כמעט
נגמר ,זה ודאי כמעט נגמר ...גרגר על גרגר ,אחד-לאחד ,ויום אחד ,פתאום ,הנה הערמה ,ערמה
קטנה ,הערמה הבלתי-אפשרית ".לאחר התמעטות הדרגתית ,עקבית ובלתי-הפיכה של מזון,
תרופות ,של חול לפחי האשפה של ההורים הקיטעים וגלגלים לכיסא של האם העיוור והמשותק
– ביטויי "עוני" בריאותי-גופני קשים ,מתרבים רק גרגרי שעון החול .זהו סיכום עגום לחיים,
בתוך החדר ובעצם לאנושות כולה ,במחזה המציג התמעטות כאפוקליפסה ,ולא פחות – את
האפוקליפסה של ההתרוששות-מחומר .אומנם ,נאג ונל ,בעל ואישה ,הוריו של האם חולקים את
הביסקוויט האחרון בפחי האשפה שלהם ,שביב חמלה אלגנטית ומכמירת לב ,משקל-נגד להאם
שאינו נותן קמח למי שבא אליו כדי להציל את בנו הקטן מרעב .בסופו של הקץ בסיום המחזה
תיוותר רק התודעה המהבהבת של האם האדם ,מתחת למטפחת ,מתחת לסדין ,מאחורי המסך.
כשהתודעה תתפוגג לא יישאר אפילו עוני.
בטיוטה לתיאטרון [1976] Iהעוני מפורש לגמרי :שני קבצנים ב"קרן רחוב; חורבות ...א',
עיוור ,יושב על שרפרף מתקפל ,חורק על כינורו .לידו תיבת הכינור ,פתוחה למחצה ...מעליה
קערית-נדבות .מילותיו הראשונות" :נדבה לזקן מסכן ,נדבה לזקן מסכן) .ב' בכסא-גלגלים
נכנס (.נדבה לזקן מסכן!" המחזה מסתיים בעוינות אלימה בין שני הקבצנים .עוני איננו דווקא
מרשם לסולידריות ,ובסמוי ניתן להבחין במחזה במין תחרות ,אופיינית לענייו של בקט ,מי מהם
מסכן יותר ,העיוור או הקיטע ,הנזקקים ומשלימים זה את זה.
גיליון 37 114
