Page 115 - תאטרון 37
P. 115

‫נשכב‪ ,‬מפנה את גבו הכחוש לאנושות"‪ [130] .‬חדרו איננו חלל לעלילה אלא אתר‪ ,‬שלעתים‬
‫קרובות הוא ריק‪ .‬ואכן הריק באלאותריה מלא והמלא ‪ -‬קטן‪ ,‬בנוסח הבימתי‪-‬עיצובי של‬
‫תיאטרון‪ :‬בסוף ההצגה חלק‪-‬הבמה של משפחת קראפ נופל לבור‪-‬התזמורת‪ ,‬ראליזציה מופלאה‬

                                                                           ‫של מטפורה בימתית‪.‬‬

‫מחכים לגודו ]‪ [1952‬מציג את אחת התפאורות העניות הידועות ביותר בעולם התיאטרון‪" ,‬דרך‬
‫שדה‪ ,‬עץ‪ .‬ערב"‪ .‬זוהי תפאורת‪-‬חוץ מינימליסטית‪ ,‬שתארח את הנוודים המרוששים ולדימיר‬
‫ואסטרגון‪ ,‬עתה חסרי‪-‬כל בלתי אם בגדיהם‪ ,‬נעליהם וכובעיהם‪ ,‬ושרידי גזר ולפת‪ .‬אליהם‬
‫יצטרפו גם פוצו העשיר ולאקי עבדו המדוכא‪ ,‬כהקצנה למצבן של שתי הדמויות העיקריות‪.‬‬
‫הגזר והצנון נגמרים להם‪ ,‬אבל לא התקווה לבוא גודו‪ .‬שמחת עניים‪ .‬אחרי חוויותיו הקשות של‬
‫בקט כפעיל במחתרת נגד הנאצים ושירותו בבית חולים במלחמת העולם השנייה‪ ,‬אחרי השואה‬
‫ופצצות האטום על יפן‪ ,‬פשטות העיצוב של העוני החומרי המרוד לצד התחכום האינטליגנטי‬
‫והאינטלקטואלי של הדיאלוגים במחכים לגודו מסמנים לא רק אובדן ערכים‪ ,‬אלא‪ ,‬אולי מענה‬

          ‫אתי חלקי‪ ,‬מפוקפק אך חשוב מאין כמוהו של תקווה מהוססת לצד חמלה ללא גבולות‪.‬‬

‫לסופמשחק ]בכורה בצרפתית ב‪ ,[1957-‬מוכתבת תפאורת‪-‬פנים ענייה במפורש‪" :‬חדר חשוף‪,‬‬
‫אור אפור‪ .‬משמאל ומימין מאחור‪ ,‬גבוה למעלה‪ ,‬שני חלונות קטנים‪ ,‬וילונות סגורים‪ .‬בחזית‬
‫מימין דלת‪ .‬תמונה‪ ,‬פניה אל הקיר‪ ,‬תלויה ליד הדלת‪ .‬בחזית משמאל שני פחי‪-‬אשפה נוגעים זה‬
‫בזה‪ ,‬מכוסים בסדין ישן‪ .‬במרכז‪ ,‬בכסא עם מסעדים על גלגיליות מכוסה סדין ישן‪ ,‬האם‪".‬‬
‫המחזה נפתח במילים של סוף‪ ,‬הנסוג כבעל כורחו אחורנית להתחלה‪" :‬נגמר‪ ,‬זה נגמר‪ ,‬כמעט‬
‫נגמר‪ ,‬זה ודאי כמעט נגמר‪ ...‬גרגר על גרגר‪ ,‬אחד‪-‬לאחד‪ ,‬ויום אחד‪ ,‬פתאום‪ ,‬הנה הערמה‪ ,‬ערמה‬
‫קטנה‪ ,‬הערמה הבלתי‪-‬אפשרית‪ ".‬לאחר התמעטות הדרגתית‪ ,‬עקבית ובלתי‪-‬הפיכה של מזון‪,‬‬
‫תרופות‪ ,‬של חול לפחי האשפה של ההורים הקיטעים וגלגלים לכיסא של האם העיוור והמשותק‬
‫– ביטויי "עוני" בריאותי‪-‬גופני קשים‪ ,‬מתרבים רק גרגרי שעון החול‪ .‬זהו סיכום עגום לחיים‪,‬‬
‫בתוך החדר ובעצם לאנושות כולה‪ ,‬במחזה המציג התמעטות כאפוקליפסה‪ ,‬ולא פחות – את‬
‫האפוקליפסה של ההתרוששות‪-‬מחומר‪ .‬אומנם‪ ,‬נאג ונל‪ ,‬בעל ואישה‪ ,‬הוריו של האם חולקים את‬
‫הביסקוויט האחרון בפחי האשפה שלהם‪ ,‬שביב חמלה אלגנטית ומכמירת לב‪ ,‬משקל‪-‬נגד להאם‬
‫שאינו נותן קמח למי שבא אליו כדי להציל את בנו הקטן מרעב‪ .‬בסופו של הקץ בסיום המחזה‬
‫תיוותר רק התודעה המהבהבת של האם האדם‪ ,‬מתחת למטפחת‪ ,‬מתחת לסדין‪ ,‬מאחורי המסך‪.‬‬

                                                      ‫כשהתודעה תתפוגג לא יישאר אפילו עוני‪.‬‬

‫בטיוטה לתיאטרון ‪ [1976] I‬העוני מפורש לגמרי‪ :‬שני קבצנים ב"קרן רחוב; חורבות‪ ...‬א'‪,‬‬
‫עיוור‪ ,‬יושב על שרפרף מתקפל‪ ,‬חורק על כינורו‪ .‬לידו תיבת הכינור‪ ,‬פתוחה למחצה‪ ...‬מעליה‬
‫קערית‪-‬נדבות‪ .‬מילותיו הראשונות‪" :‬נדבה לזקן מסכן‪ ,‬נדבה לזקן מסכן‪) .‬ב' בכסא‪-‬גלגלים‬
‫נכנס‪ (.‬נדבה לזקן מסכן!" המחזה מסתיים בעוינות אלימה בין שני הקבצנים‪ .‬עוני איננו דווקא‬
‫מרשם לסולידריות‪ ,‬ובסמוי ניתן להבחין במחזה במין תחרות‪ ,‬אופיינית לענייו של בקט‪ ,‬מי מהם‬

                                   ‫מסכן יותר‪ ,‬העיוור או הקיטע‪ ,‬הנזקקים ומשלימים זה את זה‪.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬  ‫‪ 114‬‬
   110   111   112   113   114   115   116   117   118   119   120