Page 15 - תאטרון 37
P. 15
השואה בשיח הישראלי כפולחן פוליטי ,בו מדוברת שפה הבנויה מ"קליפות מילים" ריקות
)קרונות משא ,סלקציה ,טרנספורט( .עם זאת ,מאידך גיסא ,הוא או היא גם חש/ה הקלה בשל
קבלת הלגיטימציה לצחוק את הצחוק האסור ,יחד עם התחושה שצחוק זה ,שנתקע בגרון ,גם
הוא עצמו תומך באותו ניצול אופורטוניסטי של השואה ,שמכסה על פשיטת הרגל של החלום
הציוני ,כפי שמשתמע מהמשפט האחרון במונולוג לעיל .הסבל בשואה כמצדיק את העמדה
הישראלית כלפי הפלסטינים אינו מוזכר במונולוג זה ,אבל הוא נרמז בעקיפין דרך הדה-
טראומטיזציה והאינסטרומנטליזציה של השואה ,והצגתה כ"טבע שני" לישראלים.
מקור האפקטיביות של אירועים פרפורמטיביים חתרניים כגון אנו בונים
פה נמל ופוליו ,נעוץ באפשרותם להעניק לקהל הזדמנות להשתחרר
מעולו של העבר ה"מקודש" ,לצד ,בה בעת ,העלאת מודעותו לעוולות
כנגד מיעוטים אתניים ,אשר להן הוא אחראי באופן ישיר .באופן זה
מומרת טראומה היסטורית לחלום בלהות עכשווי ,ומתעוררת המודעות
לצורך בקבלת אחריות מוסרית.
הדוגמה המדהימה ביותר בפסטיבל עכו 2012להפקה שהפרה את האיסור הרשמי ליצור
תקבולות בין השואה לבין טראומת הנכבה הייתה ההצגה זוכת הפרס הראשון :פוליו ,יצירתם
של הילה גולן ,ניבה דלומי ואריאל ניב-לוי ,ישראלים יהודים צעירים החיים ופועלים בברלין
)תופעה מסקרנת וחתרנית בפני עצמה( .ההפקה ממוקמת בחלל תלוי-מקום מורכב מבחינה
ארכיטקטונית ,של בית-ספר יסודי ערבי בעיר העתיקה של עכו -בהשתתפותם של התלמידים
הערבים והוריהם של המבצעים )בהתאם למוסכמות הז'אנר של הקבוצה הגרמנית "רימיני
פרוטוקול" ,המעלה על הבמה" ,מומחים אותנטיים מחיי היום-יום" ,וכך עושה דה-
אסתטיזציה למופע ומעצימה את אפקט ההלם שלה( .באופן זה ממסגרת ההצגה את
הדיאלקטיקה של שואה-נכבה בהקשרה של ביקורת כללית יותר על מערכת החינוך
הישראלית הפ ּוק ֹויאנית )המוצגת ככפייתית במיוחד ביחס לתלמידים הערבים-ישראלים(
השוללת מהילד/ה את זהותו/ה האינדיבידואלית5.
קיפוח זה מומחש באמצעות שיבושם והלעגתם של טקסי ההנצחה הישראלים הממוסדים,
החגיגות הדתיות או ימי הזיכרון הלאומיים ,המורכבים מקלישאות וורבליות וחושיות נדושות
וחלולות .האימפקט הסאטירי נוצר על-ידי החלל הציבורי הפלסטיני של המופע ,על עיטוריו
האוריינטליים והסיסמאות הערביות הדידקטיות שמופיעות על הקירות -אווירה "לא נוחה"
עבור הצופה המובלע היהודי-ישראלי הממוצע ,שאינו דובר-ערבית -היוצרת אווירה של
5 Imre Kertés & John MacKay, “Who Owns Auschwitz?” Yale Journal of Criticism 14/1 (2001): 267-272.
גיליון 37 14
