Page 15 - תאטרון 37
P. 15

‫השואה בשיח הישראלי כפולחן פוליטי‪ ,‬בו מדוברת שפה הבנויה מ"קליפות מילים" ריקות‬
‫)קרונות משא‪ ,‬סלקציה‪ ,‬טרנספורט(‪ .‬עם זאת‪ ,‬מאידך גיסא‪ ,‬הוא או היא גם חש‪/‬ה הקלה בשל‬
‫קבלת הלגיטימציה לצחוק את הצחוק האסור‪ ,‬יחד עם התחושה שצחוק זה‪ ,‬שנתקע בגרון‪ ,‬גם‬
‫הוא עצמו תומך באותו ניצול אופורטוניסטי של השואה‪ ,‬שמכסה על פשיטת הרגל של החלום‬
‫הציוני‪ ,‬כפי שמשתמע מהמשפט האחרון במונולוג לעיל‪ .‬הסבל בשואה כמצדיק את העמדה‬
‫הישראלית כלפי הפלסטינים אינו מוזכר במונולוג זה‪ ,‬אבל הוא נרמז בעקיפין דרך הדה‪-‬‬

            ‫טראומטיזציה והאינסטרומנטליזציה של השואה‪ ,‬והצגתה כ"טבע שני" לישראלים‪.‬‬

‫מקור האפקטיביות של אירועים פרפורמטיביים חתרניים כגון אנו בונים‬
‫פה נמל ופוליו‪ ,‬נעוץ באפשרותם להעניק לקהל הזדמנות להשתחרר‬
‫מעולו של העבר ה"מקודש"‪ ,‬לצד‪ ,‬בה בעת‪ ,‬העלאת מודעותו לעוולות‬
‫כנגד מיעוטים אתניים‪ ,‬אשר להן הוא אחראי באופן ישיר‪ .‬באופן זה‬
‫מומרת טראומה היסטורית לחלום בלהות עכשווי‪ ,‬ומתעוררת המודעות‬

                                               ‫לצורך בקבלת אחריות מוסרית‪.‬‬

‫הדוגמה המדהימה ביותר בפסטיבל עכו ‪ 2012‬להפקה שהפרה את האיסור הרשמי ליצור‬
‫תקבולות בין השואה לבין טראומת הנכבה הייתה ההצגה זוכת הפרס הראשון‪ :‬פוליו‪ ,‬יצירתם‬
‫של הילה גולן‪ ,‬ניבה דלומי ואריאל ניב‪-‬לוי‪ ,‬ישראלים יהודים צעירים החיים ופועלים בברלין‬
‫)תופעה מסקרנת וחתרנית בפני עצמה(‪ .‬ההפקה ממוקמת בחלל תלוי‪-‬מקום מורכב מבחינה‬
‫ארכיטקטונית‪ ,‬של בית‪-‬ספר יסודי ערבי בעיר העתיקה של עכו ‪ -‬בהשתתפותם של התלמידים‬
‫הערבים והוריהם של המבצעים )בהתאם למוסכמות הז'אנר של הקבוצה הגרמנית "רימיני‬
‫פרוטוקול"‪ ,‬המעלה על הבמה‪" ,‬מומחים אותנטיים מחיי היום‪-‬יום"‪ ,‬וכך עושה דה‪-‬‬
‫אסתטיזציה למופע ומעצימה את אפקט ההלם שלה(‪ .‬באופן זה ממסגרת ההצגה את‬
‫הדיאלקטיקה של שואה‪-‬נכבה בהקשרה של ביקורת כללית יותר על מערכת החינוך‬
‫הישראלית הפ ּוק ֹויאנית )המוצגת ככפייתית במיוחד ביחס לתלמידים הערבים‪-‬ישראלים(‬

                                            ‫השוללת מהילד‪/‬ה את זהותו‪/‬ה האינדיבידואלית‪5.‬‬

‫קיפוח זה מומחש באמצעות שיבושם והלעגתם של טקסי ההנצחה הישראלים הממוסדים‪,‬‬
‫החגיגות הדתיות או ימי הזיכרון הלאומיים‪ ,‬המורכבים מקלישאות וורבליות וחושיות נדושות‬
‫וחלולות‪ .‬האימפקט הסאטירי נוצר על‪-‬ידי החלל הציבורי הפלסטיני של המופע‪ ,‬על עיטוריו‬
‫האוריינטליים והסיסמאות הערביות הדידקטיות שמופיעות על הקירות ‪ -‬אווירה "לא נוחה"‬

     ‫עבור הצופה המובלע היהודי‪-‬ישראלי הממוצע‪ ,‬שאינו דובר‪-‬ערבית ‪ -‬היוצרת אווירה של‬

‫‪5 Imre Kertés & John MacKay, “Who Owns Auschwitz?” Yale Journal of Criticism 14/1 (2001): 267-272.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬  ‫‪ 14‬‬
   10   11   12   13   14   15   16   17   18   19   20