Page 20 - תאטרון 37
P. 20
השואו והשואות
ללא תקדים ,וכל ניסיון להפוך את המציאות ההיסטורית למציאות בדיונית ,אסתטית ,אמינה
ומרגשת ככל שתהא ,עלול להחמיץ את העיקר 16".למעשה ,ה"עיקר" בדרמה והתיאטרון
הישראלים אינו השואה בפני עצמה ,כי אם השתקפותה בהווה והעובדה שאנחנו בראש ובראשונה
עוסקים בתחבולה אמנותית.
המסגרת על פיה אבחן את הנושא נגזרת ממאמר מוקדם שלי ,שעסק בהתפתחות דרמת שואה
בישראל עד אמצע 17.1990נקודת ההנחה הבסיסית שלי הייתה ש"העבר הוא המטריצה שבאופן
פרדיגמטי מייצרת ומתבנתת את תפיסתי של ה'כאן ועכשיו' ,ולהיפך -הסיטואציה הנוכחית
המנוסחת-מחדש מתקנת את תפיסתי ה'מיושנת' של השואה .כתוצאה מכך ,איננו עוסקים
במחזאות השואה ,אלא במחזאות של שואות.״ 18בהמשך לכך טענתי ש"אל הכרונולוגיה של
דרמטורגיית השואה הישראלית ניתן להתייחס כאל היסטוריה של תחנות בתהליך הטרנספורמציה
של מוסכמת-המציאות הישראלית 19".זיהיתי ארבעה שלבים עוקבים ,אך גם חופפים בחלקם:
.1שלב השלילה :טווח הזמן שבין הקמת מדינת ישראל ) (1948לבין משפט אייכמן ).(1961
המחזאות הריאליסטית של תקופה זו מאופיינת בהתכחשות לשואה ,המזוהה עם חולשת
קרבנותיה שנתפסו כצאן חסר הגנה ובזוי שהולך בהכנעה לטבח; כמו גם עם משתפי הפעולה
המתועבים ,הקאפו והיודנראט ,ש"היו נבלים שאין דוגמתם" 20.סטראוטיפים אלה -בהתאם
לאידיאולוגיה השלטת בתקופה שתבעה מדינה "חזקה" -הוצבו בניגוד להתקוממותם ההרואית
של יהודים ספורים כנגד הכוח הנאצי ובעל בריתם :האידיאל המהולל של הלוחם הילידי
הצבר.
.2השלב האנלוגי :משפט אייכמן ,שהודות לעדויות הניצולים יצר אינדיבידואציה בתפיסות שעד
אז היו מופשטות וכלליות ,בנוגע לסבלם הבלתי-נתפס של היהודים תחת המשטר הנציונל-
סוציאליסטי ,היה אחד הגורמים שהובילו להיווצרות סדק בדימוי העצמי המאדיר של החברה
הישראלית ,וייצר אנלוגיות מסוימות בין הקרבנות לבין מוסכמת-המציאות הישראלית של
שנות ה ,60-בה החלה להנץ המודעות לפגיעותה שלה עצמה .היצירות הדרמטיות של תקופה
זו הסגירו את הטענה שחברה לא יכולה להתכחש לעברה ,ושהנרטיבים של הקרבנות
האימפוטנטים ומשתפי הפעולה המפוקפקים מהווים אלטר-אגו אנלוגי המאיר פגמים אלה,
החושפים את הצבר ה"טיטני" כנטול-שורשים.
.3השלב המטונימי :ה"היסטוריפיקציה" ההדרגתית של השואה וההכרה ההולכת וגוברת
במורכבותה העובדתית והמוסרית ,לצד המודעות לשבריריות קיומה של ישראל עצמה בעקבות
.16בן-עמי פיינגולד ,השואה בדרמה העברית )ת"א :הקיבוץ המאוחד17 ,(1989 ,
17 Gad Kaynar, “‘What’s Wrong With The Usual Description of the Extermination?!’ National-Socialism
and The Holocaust as a Self-Image Metaphor in Israeli Drama: The Aesthetic Conversion of a National
Tragedy into Reality-Convention,” Nach der Shoah. Israelisch-deutsche Theaterbeziehungen seit 1949,
Theatralia Judaica Vol. II, ed. Hans-Peter Bayerdörfer (Tübingen: Max Niemayer, 1996), 200-216.
18 Kaynar, “‘What’s Wrong With The Usual Description of the Extermination?!’, 204
19שם.205 ,
20נתן שחם ,חשבון חדש )מחזה) (1954 ,תל אביב :אור-עם.38 ,(1989 ,
גיליון 19 37
