Page 19 - תאטרון 37

‫שואה כמטריצה פרפורמטיבית בסיסית‬

‫כפי שכבר נרמז דרך הדוגמאות שנדונו‪ ,‬מאמר זה חוקר את המטא‪-‬היפותזה לפיה טראומת השואה‬
‫באה לידי ביטוי בגלוי או בנסתר כמבנה עומק פסיכו‪-‬אסתטי קולקטיבי‪ ,‬בין אם‪/‬או‪/‬וכאיום קיומי‪,‬‬
‫תרפיה הומאופתית‪ ,‬דימוי אונטולוגי והשוואתי של העצמי או של האחר‪ ,‬או מטאפורה סוציו‪-‬‬
‫פוליטית‪ ,‬במחזות ומופעים ישראלים רבים‪ ,‬כולל יצירות שלכאורה אינן מקיימות כל קשר נרטיבי‬
‫לשואה‪ .‬מנקודת השקפה זו‪ ,‬אנסה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬לבחון בקצרה את היחסים התמטיים והצורניים‬
‫המורכבים והמשתנים תדיר בתיאטרון הישראלי‪ -‬בהתאם לטרנספורמציות שחלות במוסכמ)ו(ת‬
‫המציאות של החברה –בין הטראומות של השואה היהודית והנכבה הפלסטינית )כפי שניסח זאת‬

‫אלן יאנג )‪" :(Young‬טראומת השואה שיקפה עצמה מחדש בטראומת הנכבה"(‪13.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬חרף הניסיון לשרטט תהליך ודינמיקה דיאכרוניים של התפתחות הדיאלוג הדרמטי‬
‫והתיאטרלי בין שתי טראומות אלו‪ ,‬אי‪-‬אפשר שלא להבחין בכך שבעוד שההיסטוריוגרפיה של‬
‫טקסטים דרמטיים ופרפורמטיביים העוסקים בשואה או מקושרים אליה נוטה להתפתח באופן‬
‫דיאכרוני‪ ,‬הזיקות לבעיה הפלסטינית הן ספורדיות ולרוב רפטטיביות‪ .‬דבר זה נובע מהעובדה‬
‫שהטקסטים הדרמטיים‪/‬תיאטרליים מתייחסים לשאלה שעודנה בלתי‪-‬פתורה‪ ,‬כפי שמעיד מעגל‬

‫שפיכות‪-‬הדמים האכזרי והבלתי‪-‬נגמר וסבבי המשא‪-‬ומתן העקרים‪.‬‬

‫וקטורים סותרים אלה ישתקפו בגישה שאינה מתיימרת להוות סקירה בהיקף מלא )כפי שניסה‬
‫לעשות דן אוריין בדמות הערבי בתיאטרון הישראלי‪ ,‬לדוגמה( או ניתוח שלם של סינדרום‬
‫השואה‪/‬נכבה בתיאטרון הישראלי‪ ,‬אלא מבקשת רק להאיר ולהמחיש כמה ממאפייניו הבולטים של‬
‫נושא זה‪ .‬אני אראה‪ ,‬עם זאת‪ ,‬שתשתית טראומת השואה‪ ,‬המפורשת או המרומזת‪ ,‬המונחת ביסודם‬
‫של אותם מחזות והפקות שבמובן זה או אחר גם מתייחסים לטראומת הנכבה או מתמודדים איתה‬
‫ישירות‪ ,‬כמו גם לבעיות משפחתיות וחברתיות אחרות‪ ,‬הינה רבת‪-‬פנים ונתונה לשינויים צורניים‪,‬‬
‫חווייתיים ותמטיים תמידיים‪ ,‬הרבה יותר מאשר הראו הניסיונות ליחס ״נרטיב‪-‬על״ מונוליטי‬
‫לדרמת השואה‪ ,‬דוגמת הצגתו של כל מחזה כזה‪ ,‬על פי בן‪-‬עמי פיינגולד‪ ,‬כמכיל "את התשתית‬
‫המבנית הפנימית‪ ...‬של מחזה מוסר‪ 14",‬או כמתייחס אך ורק ל"היתכנות המוסרית של ניצחון‬
‫וכיבוש"‪ 15.‬יתר על כן‪ ,‬דרמת‪-‬שואה עשויה להכיל אפקט גואל ומרפא המוטמע בעצם העובדה‬
‫שהטרגדיה הבלתי‪-‬נתפסת נתונה לסובלימציה אסתטית והופכת למטאפורה אמנותית‪ ,‬וכך‬
‫מאתגרת לא רק את הצהרתו המפורסמת של אדורנו‪ ,‬שנוסחה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה‪,‬‬
‫בנוגע לאי‪-‬האפשרות של כתיבת שירה אחרי אושוויץ‪ ,‬או את טענתו של ג'ורג' שטינר שזוועות‬
‫מחנות המוות הן "מעבר למלים"‪ ,‬כי אם גם הכללות כגון‪]" :‬השואה הינה[ אירוע היסטורי מחריד‬

‫‪13 Alan Young, “Vier Versionen des Holocaust Traumas",” Holocaust und Trauma: Kritische‬‬
‫‪Perspektiven zur Entstehung und Wirkung eines Paradigmas, Tel Aviver Jahrbuch für deutsche‬‬

‫‪Geschichte Ser. 39, eds. José Brunner and Nathalie Zajde (Göttingen: Wallstein, 2011) 205.‬‬
‫‪14 Ben-Ami Feingold, “Hebrew Holocaust Drama as a Modern Morality Play,” Theater in Israel (Ann‬‬
‫‪Arbor: The University of Michigan Press, 1996), 270.‬‬

‫‪15 Glenda Abramson, Drama and Ideology in Modern Israel (Cambridge UP, 1998), 192.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬ ‫‪ 18‬‬