Page 23 - תאטרון 37
P. 23
חנה מרון ועמנואל בן עמוס בתפקידים הראשיים בהוא הלך בשדות ,מאת משה שמיר ,בבימוי
יוסף מילוא ,הקאמרי) 1948 ,התצלום :באדיבות המילא"ה ,אוניברסיטת תל-אביב(
באמתלה זו ,אין פלא שלא רק הפלסטינים )ישות כמעט בלתי-קיימת במוסכמת המציאות
הישראלית של התקופה; נכללים בתוך מושג-העל של הקטגוריה הכללית של "ערבים"(
בצידו השני של הגבול נתפסו כאויבים פוטנציאליים ,אלא גם הערבים-הישראלים ,שהעיירות
בהן חיו והאזורים הכפריים הגדולים הושמו תחת שלטון צבאי מחמיר המגביל את חופש
תנועתם ומונע בעדם מלהתערבב עם האוכלוסייה היהודית .בעוד שהסיבות שהועלו על מנת
להצדיק צעדים אלו היו סיבות בטחוניות ,המניע הפסיכו-סוציולוגי הסמוי היה ליצור ניכור
כלפיהם בקרב היהודים הישראלים ,לסמן אותם כגיס חמישי ,כאיום ארכיטיפי ,ובה בעת
כמודרים נטולי-כוח ,תתי-אדם" ,נוכחים נפקדים" כפי שכונו בהמשך )גישה הסותרת את
עצמה שנולדה מתוך חוסר-ביטחון קיומי מושרש שלא תתיר לעצמה הכרה "נורמלית"
ב"אחר"( 22.ככזה ,התכתב הדימוי הציבורי שלהם במובנים רבים עם העדויות החיות ל"חרפה
היהודית" )לפי הגדרתו של יצחק גרינבוים( 23,אותם "אבק אדם" שמספרי מחנות הריכוז המקועקעים
על זרועותיהם ביישו את ילדיהם .מלומדים פלסטינים ,מנקודת המבט האידיוסינקרטית שלהם,
22רעיון שהוחדר לשיח הציבורי על-ידי דוד גרוסמן ברומן נוכחים נפקדים )תל אביב :הספריה החדשה.(1992 ,
23תום שגב ,המיליון השביעי :הישראלים והשואה )ירושלים :כתר ודומינו.97 ,(1991 ,
גיליון 37 22