Page 28 - תאטרון 37

‫השואו והשואות‬

‫מיתולוגיים אלה של ויקטימולוגיה‪ ,‬פוחת הערך המיוחס לסבלם של קורבנותיהם שלהם‪,‬‬
‫הפלסטינים‪ .‬אפילו שמאלן מושבע כמשורר הקאנוני חיים גורי‪ ,‬טען כך במחאתו הנזעמת‬
‫כנגד הסאטירה של הלל מיטלפונקט ויהושע סובול‪ ,‬עמוד העץ‪ ,1984 ,‬במהלכה שתי‬
‫שחקניות‪ ,‬המחקות את צעדת‪-‬האווז הנאצית‪ ,‬נשאו שלטים שעליהם הסיסמא "ערבים החוצה"‬
‫באזכור ברור ל‪"] "Juden Raus"-‬יהודים החוצה"[‪ 35.‬ומחאתו של חיים גורי הייתה רק‬
‫הראשונה בסדרה ארוכה של קריאות כנגד הפקות המציגות עמדה דומה‪ ,‬החל משנת ‪,1968‬‬
‫השנה הראשונה לכיבוש‪ ,‬בה התריעה הסאטירה את ואני והמלחמה הבאה מאת חנוך לוין‬
‫מפני ההשלכות המוסריות של תחושת האופוריה נוכח התרחבותה הטריטוריאלית של ישראל‪.‬‬

‫תמונה מתוך אדם בן כלב‪ ,‬תיאטרון גשר‪1993 ,‬‬
‫בהפקות אלו נכללות דוגמאות כגון אדם בן כלב )תיאטרון גשר‪ ,(1993 ,‬עיבוד מאת אלכסנדר‬
‫צ'רבינסקי לספרו של יורם קניוק תחת אותה כותרת‪ .‬בהפקה תלוית‪-‬מקום זו‪ ,‬המפקד הנאצי‪,‬‬
‫רב‪-‬המרצחים קליין ‪ -‬המופיע כראש הטקס האלגנטי של מחנה הריכוז הזוועתי‪ ,‬המוצג בתוך‬
‫אוהל קרקס גס המשרה תחושת אימה ‪ -‬הופך להיות ד"ר גרוס‪ ,‬הפסיכיאטר הראשי בקליניקה‬
‫לחולי‪-‬נפש המוגדרת כ"מדינת ישראל המטורפת"‪ .‬בקליניקה זו מוסיף קליין‪/‬גרוס‬
‫לטפל‪/‬להתעלל בקרבן‪/‬כלב‪/‬מטופל שלו‪ ,‬הפרסונה הטראגית של הליצן המקצועי אדם‪ 36,‬שם‬
‫קוד ל"כלאדם"‪ ,‬האמור בתור שכזה להיות מפוענח על‪-‬ידי הקהל היהודי כ"אחר" הסובל‬
‫הנוכחי שלו‪ .‬בזכות מקצועו‪ ,‬שפת גופו וסגנונו המילולי‪ ,‬מהווה אדם גלגול של דמות השוטה‬
‫הטיפוסית‪ ,‬בעלת המודעות‪-‬התיאטרלית‪ ,‬מעין דמות‪-‬שווייק החוזרת ומופיעה פעם אחר פעם‪,‬‬
‫סוכנת של ביקורת סמויה כלפי הצעדים הגזעניים שנוקטת ישראל נגד הפלסטינים‪ ,‬בדומה‬

‫‪ 35‬חיים גורי‪" ,‬צלב הקרס"‪ ,‬דבר‪ 9 ,‬בינואר ‪.1984‬‬
‫‪ Gad Kaynar, "The Holocaust experience through theatrical profanation", Staging the Holocaust:‬ראו‪36 :‬‬
‫‪The Shoah in Drama and Performance, ed. Claude Schumacher (Cambridge University Press, 1998) 59-69.‬‬

‫גיליון ‪27  37‬‬