Page 33 - תאטרון 37

‫במזרח ירושלים כנגד הריסת ביתם בשל חפירות ארכיאולוגיות שנועדו לחשוף את שרידי‬
‫ממלכת דוד ההיסטורית‪ .‬כך‪ ,‬פעולה דרמטית זו‪ ,‬המבוססת על עובדות‪ ,‬ממחישה באופן‬
‫קונקרטי כיצד הזיכרון הלאומי היהודי חותר תחת הקיום הפלסטיני‪ .‬הגורם המדהים ביותר‬
‫באירועים פרפורמטיביים אלו אינו רק צורתם ותוכנם‪ ,‬כי אם נכונותם הנלהבת של הצופים‬
‫הישראלים לקחת בהם חלק‪ ,‬באנלוגיה ברורה לנטייתם של הצופים בגרמניה של אחרי‪-‬השואה‬
‫למופעי תיאטרון שואה גדושי‪-‬פאתוס‪ ,‬שבמידת‪-‬מה טיהרו את מצפונם באמצעות ריגוש‬

‫קתרטי‪.‬‬

‫הדרמה הקונצנזואלית‪ ,‬הנון‪-‬רפלקסיבית של תקופה זו ]שלפני‬
‫הקמת המדינה‪ ,‬ובשנות החמישים[‪ ,‬שלא במתכוון שיקפה ואישררה‬
‫אקס קתדרה את הקשר הבלתי מקודש שבין שתי אוכלוסיות אלו‬

‫של נוכחים‪-‬נפקדים‪ ,‬ניצולי השואה והפלסטינים‪.‬‬

‫השלב השלישי‪ :‬אליעזר ויצטום מעלה סברה לפיה השלב שמוביל מטרום‪-‬המדינה ועד‬
‫מלחמת ששת הימים )‪" (1967‬מאופיין על‪-‬ידי יצירת המיתוס ההרואי‪ .‬זהו שלב של‬
‫אידיאליזציה והכחשה‪ 45".‬בניגוד מוחלט לשלב זה‪ ,‬אסון מלחמת יום כיפור )אוקטובר ‪,(1973‬‬
‫ש"שבר את דימוי הצבר הבלתי מנוצח‪) ",‬שם‪ ,‬עמ' ‪ (122‬הוליד שלב של דה‪-‬אידיאליזציה‬
‫במהלכו הכחשת העבר הפכה למה שאני מכנה השלב המטונימי‪ ,‬דהיינו‪ ,‬התמזגות סימביוטית‬
‫וסינכרונית של חוויות עבר והווה בתוך מוסכמת המציאות של התקופה‪ .‬הישראלים‪ ,‬כפי‬
‫שטענה אברמסון‪" ,‬ניצבו פנים אל פנים עם פגיעותם שלהם והזדהו‪ ,‬בפעם הראשונה‪ ,‬עם‬
‫ניצולי השואה‪ 46".‬מצב זה בו נחווה העבר בשנית לאור ההווה המדכא‪ ,‬גרם לשינוי הדדי‬
‫בחותמם הסוציו‪-‬פסיכולוגי והפוליטי של השניים‪ ,‬עד כדי הפיכתם לבלתי‪-‬נפרדים וחופפים‪.‬‬
‫במונחים מתאוריית הטראומה‪ ,‬ניתן יהיה לפרש תופעה זו דרך הטענה לפיה חרדת השואה‬
‫שייכת לקטגוריה של "חרדות ראשוניות‪ 47",‬וגירוייה של זו‪ ,‬בעקבות ההלם של מלחמת יום‪-‬‬
‫כיפור‪ ,‬הפך אותה ל"טראומה מצטברת"‪ ,‬על פי המינוח שטבע מ‪.‬ר‪.‬חאן )‪ ,(Khan‬שמייחס‬
‫טראומה זו ל"שבר בתפקידה של האם כמגן ]שבר זה‪ ,‬במקרה שלפנינו‪ ,‬הוא נרדף לטראומת‬

‫השואה[ לאורך התפתחותו של הילד ]מוסכמת המציאות הישראלית[‪ ,‬מינקות ועד בגרות‪".‬‬

‫אינטרפולציה הדדית זו‪ ,‬על השלכותיה ולקחיה לגבי מערכת היחסים עם הפלסטינים‪ ,‬מופיעה‬
‫באופן בולט במיוחד בדרמת "חשבון הנפש הקולקטיבי" של שנות ה‪ 70-‬המאוחרות )כגון‬
‫צ'רלי קאצ'רלי שנידון לעיל( ושנות ה‪ 80-‬המוקדמות‪ .‬את שיאה של מגמה זו מייצגים שני‬

‫‪ 45‬ויצטום‪.121 ,‬‬
‫‪46 Abramson, 153.‬‬
‫‪ 47‬אני חב תודה עמוקה לפסיכותרפיסט ד"ר שמואל סגל קינר‪ ,‬עבור עצתו והדרכתו בכל הנוגע לתאוריית הטראומה‪.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬ ‫‪ 32‬‬