Page 36 - תאטרון 37
P. 36
השואו והשואות
הסטריאוטיפית של קצין פלוגות הסער חסר-הלב ,שטבועה בעומק נפשו של הצופה המובלע
הישראלי .הוא בעל רגישות וכישרון אמנותיים ,חובב ג'אז ,מנגן בכלי "שחור" ו"לא-גרמני"
כסקסופון ,חושף תגובה סנטימנטלית כנה לשירה היידי של חיה ,״זמיר הגטו״ ,והוא בעל
תכונות "פרו-שמיות" אחרות )בייחוד תחת המעטה של ד"ר פול( .יתר על כן :סובול מסיט את
הפוקוס של דרמת השואה שלו מהעליבות והזוועה לעבר האמנות ,עושה טרנספורמציה
רדיקלית לדימוי הפנומנלי של השואה בתיאטרון הישראלי ,והופך אותו מאירוע יחיד במינו,
חוץ-היסטורי ,בלתי ניתן להבנה ובלתי הפיך ,למצב אנושי אוניברסלי "נורמלי באופן לא-
נורמלי" ,שבו תרבות מקדשת מוות ,ואמנות הופכת נוגדן תרפויטי לטראומה.
כך מנסים לרנר וסובול לשכנע את קהליהם הפרנואידים ,הרדופים על ידי דעות קדומות
דמוניות ביחס לפלסטינים ודיכוטומיות מלודרמטיות בין הקרבנות היהודים והישראלים
ה"טובים" לבין הנאצים והערבים ה"רעים" מאז ומהיום ,שדעות קדומות ,פשטניות ומעוותות
אלו ,ולא העובדות ,הן שמהוות את המכשול האמיתי בדרך לשלום .את השפעתה של תפיסה
זו ניתן לזהות במחזות ואירועים תיאטרוניים רבים ,ביניהם הפקה אחת ראויה לציון במיוחד,
שלמראית עין כלל אינה עוסקת בטראומת השואה ,כי אם במצוקה הפלסטינית .אני מתייחס
לאלגוריה המטאפורית רבת-העצמה של גלעד עברון ,יוליסס על בקבוקים )תיאטרון חיפה,
,(2011שבאמצעות היפוך תפקידי הקרבן והמקרבן מגוללת את סיפורו האבסורדי כביכול של
מורה לספרות פלסטיני שמקריב את חייו בניסיון להבריח ספרות רוסית לתוך עזה הנצורה,
ספרות שעבורו מסמלת את תפקידה החיוני של התרבות בהישרדות המין האנושי .האלוזיה
האירונית לגטו -ללא כל רפרנס מפורש להצגה או לשואה עצמה -היא ברורה למדי.
הדוגמה הבולטת ביותר ,מבחינה דיאגטית ופרפורמטיבית ,לקשר הגורדי ולאחדות הניגודים
המטונימיים שבין השואה והנכבה ,ששוררים בתיאטרון ובדרמה הישראליים ,היא המחזה
המצליח השיבה לחיפה ) (2012 ;2008מאת בעז גאון .באופן אירוני ,המחזה מבוסס על נובלה
מאת ע'סאן כנפאני ,דובר החזית העממית לשחרור פלסטין שנהרג בידי המוסד הישראלי ,ועם
זאת ,בסתירה לכאורה ,מוצג על-ידי תיאטרון הקאמרי של תל-אביב.
סיפור העלילה :זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ,הזוג הפלסטיני )סעיד וספייה( שבים
לוילה של אבותיהם בעיר הדו-לאומית חיפה ,ממנה נאלצו לברוח במהלך מלחמת ,1948
ומגלים שלא רק "ביתם" ,המייצג את מולדתם כולה ,נוכס על-ידי היהודים ,כי אם גם בנם
הבכור ,חלדון ,אשר אותו הותירו מאחור .הבן ,שאומץ בידי זוג יהודים ניצולי שואה וגדל
כילד ישראלי ,כונה מחדש בשם דב ,והפך -מתוך חוסר מודעות למוצאו -לחייל קרבי
ישראלי הנלחם נגד אחיו מדם .כל מורכבותה של הטראומה המזרח-תיכונית הטראגית
הסבוכה ,של הקרבן המגלם את מקרבנו שלו ,כלולה בתוך מעגל הגיר הקווקזי הפסבדו-
ברכטיאני הזה )למי שייך הילד ,דהיינו ,האדמה?( ומשל הזהות הפירנדלי הזה )ומי הילד בעיני
עצמו מרגע שפגש את הוריו הביולוגיים?( .כוחו של סיוט זה הועצם כפליים שכן לא רק רק
בעלילה הבדיונית ,כי אם גם על הבמה ,ההורים הערבים גולמו על-ידי זוג שחקנים פלסטינים
גיליון 35 37
