Page 40 - תאטרון 37
P. 40
השואו והשואות
עברית קלוקלת ,מעורבת בפולנית ,גרמנית ויידיש .מייצגת בה בעת אוד שניצל מן הלהבות,
פרודיה מעודנת על דמות זו ,ומעין ביקורת-עצמית על ניצ ּולה של השואה לצורך ביסוס
עמדות קסנופוביות.
המדריכה מציגה את המוצגים השונים בהתלהבות מקברית של "מומחית" ,בתחושת עליונות
מתנשאת ובצדקנות כה טיפוסיות לאלה ש"היו שם" .בעוד הקהל צופה בסרט הכמו-תעודי הפולני
האמבולנס העוסק בניסויים מוקדמים שערכו הנאצים בגז של מפלטי רכב ,עומדת המדריכה לפני
המסך ומלטפת בחושניות את הדימויים המוקרנים כאילו מבקשת להיבלע בפריים .הדגמת ההליך
הטכנולוגי של ההשמדה מעניקה לה עונג דמוני כביר ,ומרמזת לכך ששיטה זו עודנה בת-יישום ,ולא
רק על יהודים .הצופה ניצב בפני ניצולת שואה ומדריכה במוזיאון כקצינת אס אס ,החושפת את
קהלה לעינוי מנטלי ולפרזנטציה חינוכית ,תחת הציווי לזכור ולעולם לא לשכוח .הצופה המובלע
הישראלי נועד לעמוד שם מבלי לדעת כיצד עליו להגיב .האם זו אכן רק סצנה תיאטרלית? האם על
הצופה להזדעזע לנוכח הראיות ,לנוכח אופן הצגתן ,או מעצמו כ"משתף פעולה" שאינו מוחה כנגד
"חילול קודש" שכזה? או האם עליו להיות מזועזע מההכרה בכך שמוסכמת המציאות שלו היא
שיוצרת את הנחות היסוד עליהן מושתת המונולוג של זלמה? התשובה החיובית ניתנת ללא דיחוי:
הצופה מובל לחלל נוסף ,שבו חאלד ,מדריך ערבי ,נציגו של המיעוט שקיפוחו ניזון מהטרגדיה של
העם היהודי ,מציג בפניו מודל של טרבלינקה ו"מתוודה" על רומן האהבים האבסורדי שלו עם
השואה .הרושם הגרוטסקי שמותיר "וידוי" זה )שנובע מההכרה ,כפי שמצביע עליה רוקם ,לפיה
"צופים יהודים… אינם רגילים לערבי/פלסטיני כמסביר שואה .כיצד "הם" יכולים ]או מעזים[ לנכס
את השואה "שלנו?"( .59הרי העמדה ששמורה באופן בלעדי ליהודים היא זו של הקרבנות ,ולערבים -
זו של המרצחים והאויבים שמבקשים להמשיך בהשמדת היהודים מהנקודה בה עצרו הנאצים60.
ה"תמונה החיה" האחרונה בה חוזים הצופים המבוהלים -לאחר ה"עלייה" ממרתף ה"עבר" הנמוך
והדחוס אל חלל עליון מרווח ,מקום בו אוסף שרידי שואה ו ֶפ ִטי ִשים וולגריים מסמלים את מוסכמת-
המציאות "הה ֹוִוית" שנועדה "להטביע" את זכרונות העבר בכוח ההנכחה של עליצותה המזויפת,
שיכורת-הכוח והצעקנית באורח בלתי נסבל -היא תמונת פייאטה :ה ,Mater Dolorosa-אם
הייסורים ,העירומה זלמה מערסלת בזרועותיה את הפלסטיני ,עירום גם הוא .שניהם מתייפחים.
במבט ראשון נראה שמעמד איקוני זה מעניק משמעות הרמנויטית ליטורגית ,מיתית ומנציחה למצב
הקיומי הנואש של קרבנותיהם של קרבנות השואה והנכבה ,המתאבלים יחד על מצבם הקיומי .לאחר
מכן ,עם זאת ,אנו מבינים שאפילו במסגרת אייקון ה"ביחד" המרגש הזה ,עומדים היחסים ההיררכיים
בתקפם :האם היהודייה היא זו שנושאת את בנה הערבי ה"מת" -בשל האלוזיה הבלתי נמנעת לישו
-ואם זו היא גם הניצולה ,זלמה ,שגורלה הוא ש"רצח" אותו ,כפי שראינו במהלך המופע .אין
קתרזיס .אין התרה .ייסוריי ההורים יוסיפו לפקוד את ילדיהם.
59 Rokem, 67-8.
60דן אוריין מייחס טקטיקה זו של שימוש בפלסטינים לרטוריקה מוליכת-שולל כוללת ,בה עושה ההפקה שימוש
לשיכוך פחדם והתנגדותם של הצופים ,או ,כמו במקרה של הערבי שמציג את מחנות המוות -להדגשת המסר
הפוליטי שבבסיס הגישה )דמות הערבי בתיאטרון הישראלי.(139-140 ,
גיליון 39 37
