Page 39 - תאטרון 37
P. 39

‫עם הקהל‪ ,‬שמנה לא יותר מחמישה‪-‬עשר צופים‪-‬משתתפים‪ ,‬ייתקע בגרונם; העובדה שחאלד‪,‬‬
‫השחקן הפלסטיני‪ ,‬נאלץ להתחבא תחת השולחן שעליו שוכבת "מדריכת" האירוע‪ ,‬ניצולת‬
‫השואה זלמה‪ ,‬שמייצגת מוזלמן‪ ,‬כדימוי שהמחיש את עמדתו הנחותה של הפלסטיני‬
‫בהיררכיית‪-‬המודעות הישראלית‪ ,‬בהשוואה לזכרונות השואה הדומיננטיים; או ייסוריו‬
‫הדומים של בנה של המדריכה‪ ,‬שילדותו נשללה ממנו משום שנאלץ להפנים את הביוגרפיה‪,‬‬

                                                  ‫הפרנויה והטרמינולוגיה הקורבנית של אימו‪.‬‬

‫סמדר יערון‪ ,‬אם הייסורים‪ ,‬בארבייט מאכט פריי‬

‫ה"הצגה"‪ ,‬או מוטב לומר‪ ,‬החוויה המשותפת‪ ,‬מחולקת לשני חלקים מרכזיים‪ .‬בתחילה‪ ,‬קבוצת‬
‫הצופים הקטנה‪ ,‬תחת פיקוחה של חיילת‪ ,‬מובלת באוטובוס ‪ -‬באופן המרמז בבירור‬
‫לטרנספורטים הידועים לשמצה ‪ -‬למוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות‪ .‬שם פוגשת‬
‫הקבוצה את המדריכה שלה‪ ,‬שמוליכה את הצופים בתוך המוזיאון ועורכת מעין "חידון‬
‫טריוויה שואה" שנועד לריענון הידע שלהם בנושא פשעי הנאצים‪ .‬חרף העובדה שה"חידון"‬
‫הוא מגמתי ‪ -‬באופן זה‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬רומזת המדריכה בדיסקרטיות לדימיון שבין הגטאות לבין‬
‫מחנות הפליטים הפלסטינים ‪ -‬האירוע כולו הוא "תמים" למדי‪ .‬הצופים‪/‬ות מוצאים‪/‬ות‬
‫עצמם‪/‬ן במוזאון אותנטי‪ ,‬והישות היחידה שהאותנטיות שלה מוטלת בספק ומעמידה בסימן‬
‫שאלה את האותנטיות של הקהל שלה כמבקרים במוזאון‪ ,‬היא המדריכה‪ .‬ניתן בנקל להבחין‬
‫בכך שמדריכה זו‪ ,‬זלמה‪ ,‬היא שחקנית צעירה המגלמת ניצולת שואה זקנה‪ ,‬אישה בעלת‬
‫רגליים חבושות‪ ,‬גוף מעוות ואיפור כבד‪ ,‬לבושה בהידור מזרח‪-‬אירופי מיושן במכוון‪ ,‬דוברת‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬  ‫‪ 38‬‬
   34   35   36   37   38   39   40   41   42   43   44