Page 38 - תאטרון 37
P. 38
השואו והשואות
צופים ושחקנים מסבים סביב שולחן הסעודה בארבייט מאכט פריי
)העבודה משחררת מארץ המוות אירופה ,(1991-1992 57,שיצר וביים דודי מעיין ,ראש
המרכז לתיאטרון עכו .אירוע תיאטרלי זה ,שהובנה במתכונת של דרמת-תחנות ,והצביע על
"קישור מביך בין שתי טראומות לאומיות ישראליות" 58היה מלאכת-מחשבת של חשבון-נפש
קולקטיבימעמיק ,המטפל בלקחי השואה ש)לא(נלמדו ובהשפעתה על החברה הישראלית,
ובייחוד על הדור השני של ישראלים ופלסטינים" .מסע העבודה" הנפתל יורד ומעמיק -
במובן הרוחני כמו גם הפיזי )הקהל נאלץ לרדת במורד סולמות לא-נוחים בתוך המבנה רב-
הקומות שנבנה עבור האירוע( -אל תוך נבכי נפשה מעוררי הסלידה והמודחקים ביותר של
החברה הישראלית .באופן זה הוא חושף את הסממנים הפשיסטיים החבויים שם .אלה כוללים
את הנטיות הגזעניות המושרשות בדמיון הבולט שבין שירי ילדים לאומניים בעברית לבין
שירי ילדים נאציים )הן במלודיות והן במוטיב ה"דם ואדמה"(; הבדיחות הוולגריות שמספר
קצין צבא ,והשקפותיו מעוררות שאט-הנפש כנגד ערבים ,שגורמות לכך שהמזון אותו חלק
57פרדי רוקם מצביע על מספר משמעויות למילה "עבודה" בהקשר זה ,מעבר לזו האירונית החקוקה על שער
אושוויץ ,שפירושה שחרור באמצעות מוות" :עבודה" כאידיאל ציוני גואל; עבודת סלילת הדרך מגלות לגאולה;
עבודת התיאטרון כמשחררת מארץ המוות; כמו גם הקונוטציות הדתיות שנושאת המילה "עבודה".
57ראו:
Rokem, Performing History: Theatrical Representations of the Past in Contemporary Theatre (Iowa City
University of Iowa Press, 2000), 61
58אוריין.131 ,
גיליון 37 37
