Page 41 - תאטרון 37

‫ואין מסקנה‬

‫דימוי הפייאטה הוא סימפטומטי לא רק לשלב האיקוני‪ ,‬אלא במובן מסוים לכל היסטוריית‬
‫ההתקבלות של טראומת השואה כפי שמקושרת לטראומת הנכבה על הבמה הישראלית‪ .‬כל הגישות‬
‫שנדונו עד כה לא סייעו בשינוי הדפוס הפטליסטי והקבוע‪-‬מראש בו מוטבעים השואה והנכבה‪,‬‬
‫כאלת גורל יוונית כל‪-‬יכולה ובדומה לדימוי הפיאטה המונוליטי‪ ,‬בגורלם של הניצולים ודורות‬

‫צאצאיהם‪.‬‬

‫עשרים שנה חלפו מאז הצגת ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה‪ .‬בעקבות שלב הניכוס‪,‬‬
‫שבמחזות כגון פנטסיה לפסנתר מאת עליזה אולמרט )‪ (1994‬והמדריך למטייל בוורשה מאת הלל‬
‫מיטלפונקט )‪ (1994‬הציג את היפוך התפקידים בין הקרבנות לשעבר והמקרבנים‪ ,‬כאשר יהודים‪-‬‬
‫ישראלים שבים לפולין ותובעים באלימות את רכושם שנגזל‪ ,‬ובכך הופכים לגיהינום את חייהם של‬
‫פולנים חדורי רגשות אשם או חפים מפשע‪ ,‬ומעלים בדרך זו את שאלת מיכאל קולהאס ביחס‬
‫להצדקתה של נקמה‪ .‬כעת אנו ניצבים אל מול היפוך נוסף‪ :‬ההון הסימבולי היהודי במובהק‪ ,‬במונחיו‬
‫של פייר בורדייה‪ ,‬של העם היהודי – השואה ‪ -‬עבר רלטיביזציה ונוכס על‪-‬ידי הנכבה הפלסטינית‪.‬‬
‫מפנה זה מומחש באין נופים אבודים )השם העדכני של המופע דיוניסוס בסנטר( של קבוצת‬
‫התיאטרון רות קנר‪ ,‬במהלכה מפעילה הקבוצה שפת גוף קינסתטית סוגסטיבית ואימג'יסטית ביותר‪,‬‬
‫ויוצרת חלל תלוי‪-‬מקום פנומנולוגי טהור‪ ,‬כדי להעלות את ארכיאולוגיית הזיכרון המודחקת של‬
‫הקניון הגדול ביותר בתל‪-‬אביב‪ ,‬דיזנגוף סנטר‪ ,‬שהוקם על חורבות שכונה יהודית שנבנתה על כרם‬
‫הרוס שהשתייך למשפחה פלסטינית מנושלת מיפו‪ ,‬שכבה שנשכחה במכוון אשר "מנכסת" את כל‬

‫האחרות‪.‬‬

‫ודווקא בגישה זו של ניכוס מזהה הבמה הישראלית ניצוץ של תקווה לעתיד‪ .‬כפי שכבר ראינו באנו‬
‫בונים פה נמל ובפוליו‪ ,‬כמו גם בקו‪-‬פרודוקציות רב‪-‬לאומיות )בעיקר ישראליות‪-‬פלסטיניות‪-‬‬
‫גרמניות( דיסקורסיביות‪ ,‬המאופיינות בריבוי נקודות הראות מהן מאירים הפרפורמרים הצעירים את‬
‫הטראומה ההדדית שלהם‪ ,‬מוצב מעמדה הידוע מראש והקבוע כביכול של השואה בסימן שאלה‪,‬‬
‫באמת או למראית עין‪ 61.‬מעמד זה הופך‪ ,‬באורח בלעדי בידיהם של יוצרי תיאטרון צעירים‪ ,‬לנושא‬
‫ל"משא ומתן" נוקב‪ ,‬כאשר הפרפורמרים מעמיקים לחקור את המהות האותנטית שביסוד הנרטיבים‬
‫של עברם‪ ,‬המשותפים ועם‪-‬זאת נבדלים‪ ,‬ולא רק את הדימויים ההיסטוריים השטחיים שלהם‪ ,‬על‬
‫מנת באמצעי הסאטירה למצוא בכאב אותו הם מסבים זה לזה פתח למחילה‪ ,‬גאולה‪ ,‬שיקום ודו‪-‬‬

‫קיום‪ .‬שכן‬

‫‪ 61‬ניתן לציין‪ ,‬בין פרויקטים נוספים‪ ,‬את הדור השלישי‪ ,‬קו‪-‬פרודוקציה של התיאטרון הלאומי הבימה והשאוביהנה‬
‫בברלין; פוסט‪-‬טראומה‪ ,‬קו‪-‬פרודוקציה של הבימה והדיסלדורף שאושפילהאוס; קו‪-‬פרודוקציה בשם טיקוצ'ין‪/‬בת‪-‬‬
‫ים‪ ,‬של הבימה ותיאטרון ‪ WTW‬בוורצלב; קו‪-‬פרודוקציה של תיאטרון היידלברג ותיאטרון בית‪-‬לסין; או הפרויקט‬

‫דקת דומייה‪ ,‬של הקבוצה שיצרה את פוליו‪.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬ ‫‪ 40‬‬