Page 21 - תאטרון 37

‫מלחמת יום כיפור הטראומטית )שהוחמרה על ידי ניפוצו הפתאומי של דימויה הכל‪-‬יכול של‬
‫המדינה שנוצר בעקבות נצחון ‪ ,1967‬ואשר הניע את הממשלה להתעלם מהבעיה הפלסטינית‬
‫ולדחות הצעות שלום ופשרה(‪ ,‬הביאו לבדק בית גנרטיבי ולרה‪-‬קונסטרוקציה‪ ,‬באמצעים‬
‫תיאטרוניים‪ ,‬של הקשר שבין השואה לבין ההתנסויות הישראליות‪ .‬מערכת יחסים זו הוצגה‬
‫בדרמת‪-‬התחנות הנאו‪-‬אפית והפסאודו‪-‬דוקומנטרית החדשה של שנות ה‪ 70-‬וה‪80-‬‬

‫כמפולשות הדדית וככזו המקיימת‪ ,‬כתוצאה מכך‪ ,‬קשרים מטונימיים וחליפיים‪.‬‬
‫‪ .4‬השלב האיקוני‪ :‬השלב הזה‪ ,‬המתחיל בערך בשנות ה‪ 90-‬המוקדמות‪ ,‬עדיין ניתן לזיהוי במחזות‬
‫או באירועי פרפורמנס מסוימים בימינו‪ .‬הוא מבטא את חוויית השואה של אמני דור שני וחלק‬
‫מהדור השלישי‪ ,‬צאצאי הקרבנות‪ ,‬להם כבר אין זיכרון אישי מהשואה‪ ,‬כי אם רק זיכרון שעבר‬
‫בירושה ותווך להם )דרך ערוצים משפחתיים‪ ,‬אמפיריים‪ ,‬חינוכיים או אסתטיים(‪ ,‬ואף על פי כן‬
‫תגובותיהם לירושה זו מוטבעות ביצירותיהם‪ .‬תגובות אלה‪ ,‬כפי שמוצגות ביצירות‪ ,‬עשויות‬
‫להיתפס כהשתקפויות איקוניות של השואה‪ ,‬אשר מייצגות את חותמה הרוחני והפסיכולוגי על‬
‫אמנים אלו‪ ,‬אף על פי שאינן נושאות כל דמיון צילומי לשואה‪ .‬טבעי למדי‪ ,‬אם כן‪ ,‬שמחזאים‪,‬‬
‫במאים ואמני פרפורמנס רדופי‪-‬שואה אלה יראו עצמם כקרבנות של קרבנות‪ ,‬ויקיימו קשר‬
‫אהבה‪-‬שנאה דואלי עם נושא זה‪ ,‬כפי שמעידה השפה הבימתית המפורקת‪ ,‬שמציגה גישה‬
‫מנוכרת כלפי חברתם הילידית‪ ,‬לצד נטייה מיוחדת לתרבות גרמנית‪ ,‬כולל מאפייניה‬

‫הפאשיסטיים והאסתטיקה הבימתית המזוהה עימה‪.‬‬
‫מאז אמצע שנות ה‪ ,90-‬ניתן להבחין בלפחות שלוש מגמות נוספות בדרמה ותיאטרון השואה‪,‬‬
‫שהתפתחו‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בעקבות הטראומה הנוספת של ההתנקשות בראש ממשלת ישראל‪ ,‬יצחק‬
‫רבין‪ ,‬ב‪ ,1995-‬קריסת תהליך השלום של אוסלו והאינתיפאדה השנייה שפרצה בספטמבר ‪.2000‬‬
‫האימפקט ההרסני המשולב של אירועים אלה יצר אווירת חוסר תקווה וניהיליזם שטיפחה רוח‬
‫הפרטה שהפכה את הזיכרון התרבותי והקהילתי של השואה למשאב זמין לניצול‪ ,‬נטול ערך‬
‫חווייתי טראומטי‪ ,‬אבל מועיל בגריפת רווחים פוליטיים ואישיים‪ .‬את שלוש ההתפתחויות‬
‫המרכזיות ביצירות מוכוונות‪-‬השואה של עשרים השנים האחרונות ניתן יהיה‪ ,‬כתוצאה מכך‪,‬‬

‫להגדיר דרך השלבים הבאים‪:‬‬

‫‪ .1‬שלב הנורמליזציה‪ :‬שלב זה מציין בעיקר מחזות משפחתיים בהם שרידי זכרונות השואה‬

‫מתפקדים כגורם המצעף יחסים בינאישיים מתוחים‪ ,‬או הופכים למטריצה מוצנעת‬

‫המגבה עיסוק בנושאים אוניברסליים‪.‬‬

‫‪ .2‬שלב הניכוס‪ :‬שלב זה מתייחס למחזות בהם הקרבנות לשעבר הופכים למקרבנים חסרי‪-‬‬

‫מצפון‪ ,‬העושים שימוש שלא כדין באמתלה של הזכות לנקום‪.‬‬

‫‪ .3‬שלב העימות האישי והדיאלוג‪ :‬שלב זה כולל מחזות בהם פרפורמרים ישראלים‪,‬‬

‫גרמנים‪ ,‬פולנים ופלסטינים צעירים נפגשים על הבמה בכדי לפענח את זהותם ומערכות‬

‫היחסים הנוכחיות שלהם לאור עברם הטראגי הסבוך‪.‬‬

‫‪ ‬גיליון ‪37‬‬ ‫‪ 20‬‬