Page 46 - תיאטרון 41
P. 46
אני מאמינה שבתקופה שבה הקולנוע והטלוויזיה מגיעים לרמות
מטורפות של ריאליזם ,תפקידו של התאטרון הוא להשיב את הפיוט
לבמה ,כפי שהיה בעצם במשך אלפי שנים .העברית בהצגות "אנסמבל
אספמיה" בדרך כלל גבוהה יותר מהעברית המדוברת ברחוב ,הבחירה
לעבד את חיי נישואים של דוד פוגל בשפה הגבוהה והגלותית
שהמשורר הגדול השתמש בה היא בעצם רוח האנסמבל ,כמו גם
הבחירה להפוך שירה לחומרים תאטרליים .העברית הפיוטית כמעט
ונעלמה מחיי היום יום שלנו ,ואני בוחרת בה מתוך געגוע ומתוך
אמונה שהרגשות המורכבים והעמוקים ביותר שלנו מדברים לירית ולא
סלנגית
גדי :אבל אם את מדברת על הצגה שאת רואה בה איזו פסגה ,אז נדמה לי
שההצגה המקבילה לאחוזת וייס בתבנית קטנה ,של הצגת יחיד ,היא הנחש
(שכתבת יחד עם שרון אלכסנדר בעקבות לואיג'י מלרבה ,על מאהב מאוכזב
שרצח את אהובתו ואכל את בשרה.
דליה :כן ,כן ,היום כולם אוהבים אותה ,והקהל מגיב עליה מאוד חזק ,אבל
אותי זה די הפתיע ,כי החומרים עצמם הם הרבה יותר קונטרוברסליים.
באחוזת וייס יש משהו בדמות עצמה שהוא פחות נגיש ,פחות ברור ,יותר אפל,
אבל כן ,הן מאוד דומות.
גדי :בראייה לאחור ,מה היו המניעים שלך להעלות את הנחש? האם שרון
אלכסנדר היה המחולל של ההצגה הזאת?
דליה :שרון אלכסנדר הביא את החומר ועשה בהצגה את תפקיד חייו פעמיים,
גם לפני 20שנה וגם עכשיו .זה הוצג בתאטרונטו ,2016וכבר נכתבה על זה
ביקורת .עוד פעם טובה מאוד .בקיץ זה יהיה בבית ליסין.
גדי :את מאוד מדגישה בראיונות שקראתי שאת רואה בתאטרון ,באנסמבל,
איזושהי עיר מקלט ,משהו שאמור לתת הרגשה טובה .איך זה עולה בקנה אחד
עם העובדה שתאטרון הוא מקום שהוא לא באופן מיוחד נחמד ומשפחתי.
דליה :קודם כל אני חושבת שיש קשר בין מעמד ,כסף ומשפחתיות .זאת
אומרת ,אין ספק שבמקומות שיש בהם מעמד ,כלומר שחקנים מובילים,
כוכבות ,שחקנים שמקבלים משכורות גדולות לצד שחקנים שבאים ומשרתים
את התאטרון בכל מיני תפקידים לא מספקים ,וגם מקבלים משכורות פחות
גיליון 41ת א ט ר ו ן 45 
