Page 38 - תיאטרון 46
P. 38
)גאה( נכון ,האין זה כך? מתנות יפות .כל כך הרבה מכתבים, אימא:
כמעט כל יום אחד ,ולפעמים גם חבילונת… האם אינני ראויה
להתגאות בהם? האם אינם ראויים לדאגתי ולתמיכתי?
את צודקת בהחלט. קאנט:
ללא ספק! שפינוזה:
)סוקרטס מחזיר לאימא את המכתבים והחבילות(
)לפילוסופים( הו ,אילו ידעו האנשים שיש לכל דבר משמעות, קאנט:
ושהמשמעות הזאת היא מעבר לאדם אשר לו היא מיועדת…
אדוני ,דמיין מה היו אומרים בני האדם אילו ידעו – כמה שפינוזה:
מופתעים היו! כמה נדהמים היו למשל הפרופסורים לפילוסופיה
לו ידעו שכל מאמר שמתייחסים בו אליך ,אדון פרופסור,
בדיוק באותו הרגע –
אני מניח שהתכוונת להגיד :באותו הנצח? סוקרטס:
בדיוק .המאמר יהיה מונח לנצח על שולחן העבודה הנצחי שלך שפינוזה:
– יעיינו בו כמו בתדפיס.
וכמה נדהמים היו הפילוסופים לו ידעו שאפילו מחשבותיהם סוקרטס:
הגדולות שלא הועלו על הכתב ,שטרם ביטאו ,שבקושי העלו
על דעתם ,ככל שהן מחשבות גדולות באמת ,כבר התפרסמו
פה מזמן ,ושהן רק ממתינות שמחברן המתוסכל יעלה לכאן
מלמטה על מנת לקבל אותן.
אך מדוע אתה רק חושב על האיגוד שלנו? למה לא גם על קאנט:
אחרים :על אמנים ,על מוזיקאים? אינך זוכר עוד אותו רגע –
נצחי – כששוברט הצטרף אלינו וקיבל לידיו בדמעות בעיניו,
את הפרטיטורה שלו לסימפוניה בסי מינור ,הפעם "גמורה"…
אתה זוכר ,אדוני ,מה הציגו אז צבאות-השמיים? היה זה שיר סוקרטס:
הלל לשבח אינסופי.
משובץ במוטיבים מן הסי מינור. שפינוזה:
כן ,כן ,אילו ידעו האנשים… קאנט:
*** קרל:
האם אימא עדיין חיה?
36ת י א ט ר ו ן גיליון 46
