Page 55 - תיאטרון 46
P. 55
האם זה עדיין לא המוות? אני צריך עדיין לקוות? האם ירשו לי
לסיים את עבודתי הגדולה והלא גמורה? את המחזה )עגמומי( פרנץ:
שתמיד רציתי לכתוב .הרשימות אבודות ,נזרקו במקלחת
בבוכנאו .אימא! קרל! אתם יודעים כמה זה כאב לי? אתם קרל:
יודעים? ועכשיו אפילו תקווה לא תישאר לי שאוכל לסיים אימא:
אותו ,את המחזה? )מוצף כאב( אפילו שבריר לא נשאר – דבר
לא נשאר ממני! מחר אולי אהיה כלום כמו שאתה היום ,קרל, קרל:
אימא:
ואולי אימא. פרנץ:
אימא ,את לא יכולה להרגיע אותו ,לא יכולה לנחם אותו? שפינוזה:
סוקרטס:
איך? הוא לא רואה אותנו ,הוא לא שומע אותנו ,אין איש
המבין דבר ממה שאנחנו חושבים… תבין זאת כבר! עליהם קאנט:
ללכת את דרכם עד תומה ,לבד ,כל אחד עם עצמו .אין איש פרנץ:
ואין דבר שיוכלו לעזור להם — זה בדיוק העניין :הם צריכים פאול:
פרנץ:
להסתדר לבד. פאול:
פרנץ:
אז זה מה שאנחנו מכנים חיים?
זהו זה ,ככל שאנו מסוגלים להבין את זה.
אבל אני רוצה להיות אמיץ .פעם אחת בחיי ,הפעם .בחיי,
אמרתי? במותי ,התכוונתי! כן! אימא! קרל! אדוני! אני רוצה
להיות אמיץ! אני – רוצה – לוותר! בדיוק :אני מוותר ,על
ההשלמה ,על השלמת המחזה שלי!
***
שמעתם אותו? הוא מוותר על השלמת המחזה.
וזוכה בהשלמת עצמו – לאחדות שלמה.
אתה תראה ,ברוך ,ככה זה.
***
ההוא שם לידי ,הוא לא ימות .אני הוא שצריך למות) .בקול רם( פאול?
כן ,מה יש? מה קורה ,פרנץ?
בוא אליי! מה שלום ההוא לידי? יותר טוב ,לא?
כן ,אבל למה? אתה מרגיש את זה עד למיטה שלך?
ניחשתי את זה ,איכשהו אני יודע .אתה תראה ,הוא יתגבר על זה.
גיליון 46ת י א ט ר ו ן 53 
