Page 13 - etmol_135

‫בחנות‪ .‬עד עשרת נפוליוני זהב‬ ‫ך ‪^!lelad‬‬
‫הוציאהשייח׳ עומר אבו־קישק ביום‬
‫ההוא‪ ,‬מחיר המתנות שקנה לאבו־‬ ‫‪:‬תח־תקוה בדואי יהודי‪!,‬‬
‫יוסוף‪ ,‬הזמר העברי המופלא יליד‬ ‫עצמו גכלי־מיתר‪,‬‬
‫‪ ,‬כך נעלם פתאום‬
‫מדבר ערב״‪.‬‬
‫לא רק לשיר ולנגן הפליא דאוד‪ ,‬אלא‬ ‫‪I‬‬ ‫אלמגור‬
‫גם לרכוב ולהילחם‪ .‬עלילות גבורתו‬
‫דאוד אבו־יוסוף כפי שציירו יהודה ראב‪ ,‬מראשוני פתח‪-‬תקוה‬ ‫נרמזות רק בקצרה בסיפורו של יהודה‬ ‫נשקו היה חרב חדה‪ ,‬כבדת־משקל‪,‬‬
‫ראב‪ ,‬וכמה מהן אינן אופייניות‪ ,‬בדרך‬ ‫ורומח־פלדה ארוך״‪.‬‬
‫עמלי״‪ ,‬לפי לחן ערבי‪ .‬אך מסתבר‬ ‫כלל‪ ,‬למשוררים רגישים ועדיני־נפש‪.‬‬
‫שעוד לפני שנשמעו הצלילים‬ ‫וזהו הסיפור על סוסתו הלבנה ובעלת‬ ‫״יליד הטבע החפשי ונכדו של‬
‫הראשונים בראשון־לציון ובזכרוך‬ ‫היחוס שאליה היה דאוד אבו־יוסוף‬ ‫נעים־זמירות־ישראל היה דאוד אבו־‬
‫יעקב כבר היה ב״אם המושבות״‬ ‫קשור מאוד‪ ,‬ועל מעשה אכזריות‬ ‫יוסוף‪ ,‬גם מפליא לזמר ולנגן״‪ ,‬ממשיך‬
‫כוכב־זמר פופולארי‪ ,‬הדוהר על‬ ‫שעשה משהרתה לסוס חסר יחוס ובן‬ ‫ראב לספר‪ ,‬״וברכבו על סוסתו הלבנה‬
‫סוסה לבנה‪ ,‬ומזמר בשתי שפות —‬ ‫בלילות־הכסף בין הרי ישראל‪ ,‬היה‬
‫״הזמר המזרחי הראשון״ — כשהוא‬ ‫כלאים‪ ,‬כסיפור של ראב‪:‬‬ ‫קולו הערב והרועד משתפך סביב‬
‫״את סוסתו האצילה וקלת־הרגל‬ ‫כפלג עדנים‪ .‬כינור ועוגב לא היו לו‪.‬‬
‫מלווה את עצמו בנגינה‪.‬‬ ‫היה אבו־יוסוף אוהב ומוקיר כנפשו‪,‬‬ ‫במקום אלו השתמש במסרק ערוך‬
‫בעצם‪ ,‬דאוד אבו־יוסוף לא נשכח‬ ‫ועל מוצאה האצילי היה חרד כעל‬ ‫נימי־זנב־סוס‪ ,‬שהיכה גלי־צלילים‬
‫לחלוטין‪ .‬המשורר נתן יהונתן‪,‬‬ ‫דבר שבקדושה‪ .‬במשך ימי היעדרה‬
‫שילדותו עברה עליו בפתח־תקוה‪,‬‬ ‫מאדוניה הרביעו אותה גנבים עם אחד‬ ‫כמופלא בכלי־הזמר״‪.‬‬
‫שמע את שמעו של דאוד והקדיש לו‬ ‫הסוסים שממנו גם הרתה‪.‬‬ ‫״הפרש המזמר״‪ ,‬שזימר בשתי‬
‫וכשהמליטה אחרי־כן סייח בריא־‬ ‫הלשונות־האחיות‪ ,‬העברית והערבית‪,‬‬
‫שיר‪ ,‬הפותח בשורות הבאות‪:‬‬ ‫בשר‪ ,‬גמיש־גו ויפה־מראה‪ .‬עמד‬ ‫התחבב לא רק על בני המושבה‪ ,‬אלא‬
‫אבו־יוסוף וכרה בור‪ ,‬העמיד לתוכו‬ ‫גם על שכניהם‪ .‬וכשחגג השייח׳ עומר‬
‫הו דהוד אבו יוסוף‪ ,‬דהוד!‬ ‫את הרך הנולד‪ ,‬שחטו וקברו שם‪ .‬הוא‬ ‫אבו־קישק‪ ,‬ראש השבט הבדואי השכן‬
‫ינגנו הראבאבה‪ ,‬העוד‪.‬‬ ‫לא יכול להשלים עם הדבר‪ ,‬כי זרע בן‬ ‫למושבה‪ ,‬את נישואי בתו‪ ,‬והזמין את‬
‫נכר יהא יונק חלב סוסתו האצילה‬ ‫כל השייח׳ים העשירים מהסביבה‪,‬‬
‫הו‪ ,‬דהוד אבו יוסוף‪ ,‬לאן‬ ‫הזמין לחתונה גם את דאוד‪ ,‬הזמר‬
‫הוא חלף על סוסו כענן?‬ ‫ורמת־היחס״‪.‬‬ ‫היהודי־הבדווי‪ ,‬השומר של פתח־‬
‫שנה אחת שהה דאוד אבו־יוסוף‬ ‫תקוה‪ ,‬וזה ״הפליא למוגג בשיריו‬
‫והשיר מסתיים‪:‬‬ ‫בפתח־תקוה‪ ,‬שמר על המושבה‪ ,‬חינך‬ ‫הערבים את לבות עבדי מוחמר במידה‬
‫וילך‪ .‬כמו בא כן עבר‬ ‫ולימד שומרים צעירים‪ ,‬זימר‪ ,‬ניגן‬ ‫כזו‪ ,‬שהתחילו מתייפחים כתינוקות‬
‫וימות הד־רכבו במדבר‪.‬‬ ‫ושורר‪ .‬וכמו באגדות‪ ,‬״ככלות שנת‬
‫רק זכרו עוד יחיה‪ .‬לא נשכח‬ ‫עבודתו נפטר אבו־יוסוף בשלום‬ ‫מרוב מתיקות וכלות הנפש״‪.‬‬
‫ראש אל־עין‪ .‬סחנות אברדבאח‪.‬‬ ‫מאחיו איכרי המושבה‪ ,‬עלה על‬ ‫דאוד זכה‪ ,‬על שירתו )היום היינו‬
‫הזרזיר‪ ,‬הינשוף והבז‬ ‫סוסתו הלבנה ויעף וייעלם מעבר‬ ‫מכנים מופע זה כ״חלטורה״(‪ ,‬לתגמול‬
‫יספרו את שיריו כמו אז‪.‬‬ ‫להרי היהודים הכחולים״‪ .‬ומאז לא‬ ‫נדיב‪ ,‬כדברי ראב‪ .‬״לא נתקררה דעתו‬
‫והיה כי תישן כל העיר‬ ‫נודע עליו מאומה‪ .‬כאגדה עבר‬ ‫של השייח׳ עד שבקומו למחרת היום‪,‬‬
‫אז יבוא בעבאייה השיר‬ ‫בתולדות ראשית היישוב היהודי‬ ‫העלה עמו את אבו־יוסוף העירה‬
‫וניגנו הראבאבה‪ ,‬העוד‬ ‫)כנראה ליפו — ד‪.‬א‪ ,(.‬הכניסו‬
‫את שירו של העלם דהוד‪.‬‬ ‫החדש בארץ‪.‬‬ ‫לחנות וקנה לו זוג מגפיים אדומים‪,‬‬
‫‪13‬‬ ‫ואם יכתבו יום אחד את תולדות הזמר‬ ‫חדי־חרטום‪ ,‬עבאייה רחבה‪ ,‬עשויה‬
‫העברי בארץ־ישראל‪ ,‬אל־נא יישכח‬ ‫צמר צחור דק‪ ,‬וקפייה )׳כאפיה׳( עם‬
‫שמו של דאוד אבו־יוסוף‪ ,‬שהיה‬ ‫עגאל מן המובחר והיקר שנמצא‬

‫״כוכב״ הזמר הראשון של ה א ^‪.‬‬

‫שירו של נתן יונתן‬

‫חוקרי הזמר העברי אוהבים להזכיר‬
‫את הנער מראשון־לציון‪ ,‬שבגיל‬
‫שלוש־עשרה כתב שיר קצר‪ ,‬״האח‬
‫ראשון־לציון!״‪ ,‬שבזכותו הוא מכונה‬
‫לעתים ״המלחין הראשון בתולדות‬
‫הישוב״; או את שמו של שמואל כהן‬
‫שצירף ל״התקוה״ את המנגינה‬
‫המקובלת עד היום; או את המשורר־‬
‫הפועל נוח שפירא — הוא ״בר־נש״‪,‬‬
‫שזימר בגבעות זכרון־יעקב את שיר־‬
‫העבודה שחיבר‪ :‬״יה חה לי לי‪ ,‬יה‬