Page 17 - etmol_37
P. 17
נטל את התעודות וחוזה הקניין ורץ הערבים ,שלא ראו בעין יפה את פעלם ברמה לא הצליחו למצוא בית ואפילו
ממשרד למשרד ,תובע דין צדק ועד של מתיישבים יהודים ,שטמו אותם בשכירות .באין ברירה שכרו באורח
הפחה הגיע .אולם הפחה טען ,כי ״ער והלשינו עליהם לפני השלטונות התור זמני בית בכפר בית״אקצא ,הרחוק
ביי הכפר טוענים שהאדמה מקודשת כים .קנאתם גברה במיוחד משנוכחו
מכוח קדושת קבר שמואל הנביא הסמוך לדעת שהמפעל מצליח ,אך השוחד עשה מהלך שעה ויותר ממקום עבודתם.
לה ואסור לעבדה״ והוא פסק :״כל עוד את פעולתו ופקידי השלטון העלימו עין וכך היה סדר עבודתם :כל יום ראשון
אין רשות מפורשת מחצר השולטן בשבת היו יוצאים לעבודתם מירושלים,
מן השטנה וההלשנות. כשחמור עמוס צידה לכל השבוע מחמר
בקושטא לא תחודש העבודה״. באחת השבתות ,כשכל החבורה יצאה לפניהם .שתי נשים מנשותיהם ,לפי
)מפי אחד מבני המתיישבים שמעתי לירושלים לעשות את השבת ,ורק שנים סדר ,נלוות אליהם ,מבשלות ומכבסות
שהסיכסוך פרץ סביב הבעלות על אחת נשארו לשמור על הישוב ,התקהלו כל ועושות צרכי הבית .ביום השישי חוז
החלקות שעובדו .כיוון שתחומי האחוזה אנשי הכפר הערבי וטענו שהמקום רים הכל לשבות בבתיהם שבירושלים.
לא היו מוגדרים נכשלו המתיישבים קדוש ובשום אופן לא יניחו ליהודים לבד משניים שהיו נשארים ,לפי תור,
ועיבדו חלקה שלא היה בידם זכות לשבת כאן .לדבריהם ,אף הממשלה לנטור את הבהמות והשדה עד מוצאי
עליה .תושבי המקום נאחזו בדבר בעצה ובהסכמה עמם .במקלות שבידי
הם איימו לרצוח את שני השומרים ,אם שבת.
ועירערו על ההתיישבות כולה(. לא יעזבו את הכפר .השנים נסו אל בפרוס האביב שלחו אחד מהם
חברי האגודה לא אמרו נואש .כיוון אחיהם שאותה שעה התפללו שחרית לראשון־לציון לקנות זמורות גפנים מזן
שהשנה שלאחריה שמיטה היתה וממי בכפר״השילוח .כל המתפללים יצאו צרפתי משובח .הוא הטעינן על שני
לא לא עמדו לעבד את האדמה ,נמלכו לקראת השנים חרדים ומבוהלים. גמלים והביאן לרמה .בו ביום ניטעו
בדעתם להמתין לפי שעה ולראות איך כששמעו את סיפור המעשה שבפיהם השתילים הרעננים עד אחד .בשלהי
נתרעמו חלקם עליהם שהפקירו הכל אדר ביקר במקום סופר ״חבצלת״
יפול דבר. ונמלטו ואחרים הצדיקום ,לפי שפיקוח ורשמי ביקורו נתפרסמו בכתב העת
בינתיים עלו קוצים על השדה .שתי
לי הכרם נעקרו על״ידי ערביי הכפר. נפש קודם להצלת נכסים. השבועי.
אנשי החבורה נתפזרו מחוסר תקוה וכך בצאת השבת יצאו כל אנשי החבורה הוא מספר בין השאר :״עברנו בש
נסתיים במפח נפש אחד מנסיונות לרמה .כשהגיעו לשם מצאו שחיילים בוע החולף על המקום ההוא ,וראינו את
תורכים הקיפו את השדה ולא נתנו להם עבודתם כי בחריצות נעשתה; עוררנו
ההתנחלות של תימני ירושלים. להתקרב אל נחלתם .כל הטענות את העובדים על חסרונות אחדים אשר
אולם החלום של חיים עצמאים שהשמיעו לא הועילו .״כך פקד המפ עליהם למלא עוד ,והבטיחו לעשות את
בעבודת האדמה בלתי תלויים בחסדי קד״ -טענו החיילים -״והרוצה אשר ביכולתם .בדרך כלל שמחנו מאוד
אחרים קסמו להם ליהודי תימן .כעשר על כי פקד ה׳ גם את הארץ השוממה
שנים לאחר נסיון ההתיישבות בנבי־ לערער ילך אליו״. הזאת ,ולא השבית לה גואל .והתקוה
סמואל ,הקימו -בשנת - 1904אגודה תשעשענו כי התימנים אשר בכלל
בשם ״שיבת ציון״ שמטרתה היתה קדושת הקבר מסתפקים במועט הנם ,ואהבת מותרות
לקנות אדמה להתיישבות בסביבות רחוקה מהם ,יצליחו לעשות ישוב במ
ירושלים .בראש האגודה עמדו מנהיגי התימנים נמלכו בפרומקין והוא יצא קום הזה ,אם ימצאו להם תומכים ,ובזה
הקהילה התימנית בירושלים ,אולם גם להילחם את מלחמתם בבית״המשפט. אין כל ספק לנו״ .ביום פטירתו של
חברה זו לא הצליחה ואדמה לא נרכשה. שמואל הנביא פקד את המקום פרומקין,
וכשראה אותו מיושב ופורח נתרגש לבו
שטר אחריות
ובירך ברכת ״שהחיינו״.
למעלה מבאי תימן הראשונים. קריאה לעזרה
משמאל ולמטה -תעודות של המתיישבים
בשלהי השנה נשתנה מצבם לרעה.
אנו למדים על כך מרשימה שנתפרסמה
ב״חבצלת״ ,בראשית חודש תמוז ,על
מצבם ,שכולה נכאים .מתברר כי פרי
עמלם בשנה הראשונה לא היה בו כדי
להשביע רעבונם .את תבואת הקציר
מכרו בעודה בקמה ,ובסוף הקיץ היו
נתונים לחרפת רעב .ה״חבצלת״ פנה
בקריאה דחופה לנדיבי ישראל להיחלץ
לעזרתם לבל יגוועו :״הפסו נדיבים
בעמנו? האין עוד חונן ואין מרחם שלו
מי אמוני ישראל עובדי אדמת הקודש
המסתפקים במועט ,ואך לחם ישאלו?״
בסוף אותה שנה נפל דבר שהפך את
הקערה על פיה .תושבי נבי סמואל
17