Page 153 - מוחמד והיהודים מיכאל לקר
P. 153
גירוש נצ'יר 151
של ַח' ְטמה שנזכרה לעיל] ו ַע ִלי היה נושא הדגל שלו .הוא השאיר
כממלא מקומו על ַמדינה את אבן ֻאם ַמּ ְכתּום .כאשר ראו את שליח
אללה עמדו על [חומות] מבצריהם ועמם חצים ואבניםֻ .קַריְט'ה עמדו
מנגד (וא ְע ַתזַ ַל ְת ֻהם) ולא סייעו להם ואבן ֻאּ ַבּי ובעלי בריתם מ ַע' ַט ַפאן
נטשו אותם והם נואשו מסיועם .שליח אללה צר עליהם וכרת את
עצי הדקל שלהם והם אמרו :אנו נצא מארצך [כלומר ,עם זאת נוסיף
להחזיק בבעלות על מטעינו] .הוא אמר :עכשיו לא אסכים לכך .אלא
צאו ממנה כשחייכם ניתנים לכם לשלל וכן מה שגמלים יכולים
לשאת ,להוציא כלי נשק .היהודים קיבלו על עצמם את התנאים
האלה ( ַפנַזַ ַלת יַהוד עלא ד'א ִלּך)[ .קודם לכן] הוא צר עליהם חמישה
עשר יום והם היו מחריבים את בתיהם בידיהם .אחר כך הגלה אותם
מ ַמדינה .האחראי על הגלייתם היה מוחמד בן ַמ ְס ַלמה .הם הרכיבו
את הנשים והילדים [על הגמלים] והעמיסו את מטענם על שש מאות
גמלים .אמר שליח אללה :הללו בקרב עמם משולים לבני אל ֻמע'ירה
[משפחה חשובה מענף ַמ ְח'זּום] בקרב ֻקַריְש .הם התיישבו ב ַח'יְּ ַבר
ו"הצבועים" הצטערו עליהם צער גדול317.
לפי המסופר כאן ,תחילה הסכימו נצ'יר ִלגְלות (תוך שמירת הבעלות
על מטעיהם ב ַמדינה) ולאחר מכן חזרו בהם .לבסוף ,לאחר שנואשו מבעלי
בריתם ב ַמדינה ומחוצה לה ,נאלצו להסכים ִלגְלות בתנאים גרועים יותר,
כשהם מאבדים את המטעים.
רמז ללחימה בשני שלבים אפשר אולי למצוא בידיעה הנדירה הבאה
שיוצרת הבחנה בין ּ ַכ ְּעּב בן אל ַא ְשַרף לשאר נצ'יר:
אויב אללה אבן אל ַא ְשַרף ,והוא אחד מבני נצ'יר ,עמד מנגד כשבני נצ'יר
נלחמו ( ִא ְע ַתזַ ַל ִקתאל ּ ַבני אלנצ'יר) וטען [אחר כך] שלא סייע [להם]
נגד המוסלמים .הנביא הניח לו [כלומר לא הגלה אותו מ ַמדינה יחד
עמם] .אחר כך התחיל לחבר עליו [על מוחמד] ועל המאמינים שירים
סטיריים ,וכן חיבר שירי שבח על אויביהם מֻקַריְש והסית אותם נגדם
