Page 158 - josephus_volume_two
P. 158
לוחישה תבשויהתי
נראה לי שיונתן פרייס הוא הקרוב ביותר לאמת במקרה זה .לאור דוגמאות אחרות שראינו בספר זה,
מתברר שבכל הקשור לסיפורי החורבן ,רבים המקרים שבהם הסתמכו יוספוס וחז"ל על זיכרון היסטורי
משותף ,ולא על מסורת ספרותית .המקרה שלנו עונה גם הוא על הגדרה זו על סמך הנתונים הבאים:
א .יוספוס אמנם קובע שכל מקורות המים סביב ירושלים חרבו לפני בואו של טיטוס לצור על העיר,
אך אין הוא מדבר על נחלים ומעיינות בכל הארץ כולה .והנה אצל חז"ל ,אזכור 'יורדת הצלמין' הגלילית
בצד אזכור השילוח מעיד שיש כאן תפיסה רחבה של הבצורת בעת ה'פולמוס' .מדוע הזכירו חז"ל כאן
את 'יורדת הצלמין' ,מקום זניח שאינו נזכר בשום מקור אחר בספרותם ,אם הם אכן התבססו על דברי
יוספוס?
ב .תיאורו של יובש השילוח אצל חז"ל ('היתה נמלה ...מהלכת בו') הוא פיוטי ונועד להדגים באמצעות
דימוי את עצמת היובש שבו לקה המעיין :אפילו יצור זעיר ושביר כנמלה יכול להלך בנתיב המים של
השילוח היבש בלי פחד שייסחף ויטבע .אם יש כאן תלות ספרותית של חז"ל ביוספוס ,מניין שאבו חז"ל
את דימוי הנמלה ,שאין דומה לו בכל רחבי ספרותם? ואם ,מצד אחר ,נשקפת כאן תלות משותפת במקור
מנוסח שקדם לחז"ל וליוספוס ,יכולנו לצפות שגם יוספוס יזכיר את דימוי הנמלה.
ג .ההקשר אצל חז"ל הוא הלכתי מובהק ,ולא נראה שנזקקו במקרה זה לתיאור היסטורי כלשהו של
החורבן.
לסיכום ,נראה לטעון שבכל מה שקשור להתייבשות השילוח בעת מלחמת החורבן הכירו יוספוס
וחז"ל מציאות היסטורית דומה ,אך אין תלות של המקורות זה בזה או במסורת משותפת.
הקורא האנונימי מטעם המערכת הציע שיהודה בר אילעי ,בעל המסורת הזאת ,שמוצאו באושא שבגליל ,הוא האחראי 1 5
למידע זה ,ושדווקא 'הלבשת' הבצורת על מעיין השילוח הירושלמי היא משנית ,ונובעת מן הנטייה של חז"ל ,שאותה
תיארנו במקומות אחרים בספר זה (ראו בעיקר במבוא לכרך זה) ,לקבץ את כל מאורעות המרד לירושלים.
697
