Page 8 - etmol 91
P. 8
הקשר עם החצר ,שוב יצא טרומפלדור באספקה ,סגרו עליהם חמישה-עשר שעלו לשמה לשם הגנה .כנראה שברחו
עם כמה חברים לחלץ את החורשים בדווים ,הפשיטו אותם וגם את מנעליהם כולם ועלו למטולה״.
בשדה ולדלוק אחרי השודדים ,אלא המטולאים לקחו .השלושה נסו על
שאלה נמלטו על נפשם ,והחורשים שבו נפשם והגיעו למטולה כל עוד רוחם בם. וכאן אירע לטרומפלדור מקרה
הביתה בשלום .בסיפורו ״המחרשה״, בתוך כך החל טרומפלדור לדאוג לחב מביש :כמה בדווים הפתיעו את החבו
המבוסס ,כאילו ,על עדות של אחד רים שבוששו לחזור ,ויצא לחפשם עם רה ,ציוו עליהם לפשוט את בגדיהם,
ממגיני תל-חי ,סטה אליעזר שמאלי ששה מאנשי תל-חי .כבר במרחק לקחו את נשקם והסתלקו .אחד ממגיני
מסיפור המעשה ,כפי שרשם אותו כקילומטר אחד מן החצר ,הם נתקלו כפר״גלעדי ,נתן זלדיס ,לשעבר צוער
טרומפלדור ביומנו .לפי שמאלי, באש ,ולאחר חילופי יריות עם הבד
טרומפלדור הוא שנרתם למחרשה )לא ווים ,שבעצם ירו לכיוון הבית הבודד בצבא התורכי ,כתב לברל כצנלסון:
לקולטיבאטור( ולמרות מטר היריות של כפר-גלעדי ,חזרו טרומפלדור ״לטרומפלדור עלה להטמין את המוזר
סירב להתנתק ממנה וגרר אותה בעצמו )מאוזר ,סוג אקדח( בין ארגזים,
עד לחצר תל-חי .״אין זו מחרשה וחבריו לתל-חי. ונשאר״ .עטופי שקים וסמרטוטים הגיעו
בלבד״ -אמר טרומפלדור בסיפור של
שמאלי -״זהו דגלנו ...ודגל אין להש חזרה לחמארה לתל״חי.
איר בידי אויב״ .כשאר סיפורי תל-חי טרומפלדור נעלב ממה שעשו לו
של אליעזר שמאלי ,גם ״המחרשה״ ב 4-בינואר 1920יצא ממטולה כוח- הערבים ורגש של נקמה התלקח בו.
משימה צרפתי לפעולת-עונשין נגד ״אילמלי הצעירות שישנן כאן הייתי
הוא סיפור יפה ,אך בדוי מן הלב. כפרי הבדווים בחולה .אחד מחברי מתהלך כמו שהערבים השאירוני ומחכה
בנימין מונטר ,חבר קבוצת הפועלות חמארה ,דוד דוברינסקי ,הצטרף אל עד שאקח בגדים ונעליים״ -אמר
והפועלים של ״הפועל-הצעיר״ במטו הצרפתים ,כמורה-דרך .מטה הכוח טרומפלדור .וידענו כולנו כי האיש
לה ,היה בין היוצאים אותו יום לחמארה התמקם ליד צריפי חמארה .הצרפתים
עם טרומפלדור .תיאורו שלו ,כפי שנד נסוגו ,והבדווים שדלקו אחריהם העלו חושב לנקום בערבים נקמת עלבונו
פס בשבועון של מפלגתו ,חופף לגמרי באש את צריפי חמארה .הכל ראו את והעלבון שהסבו לצעירי היהודים בהפ-
העשן שהיתמר מן הצריפים הבוערים.
את גירסת טרומפלדור. זה היה סופו של היישוב ,שהיה אמור שיטם אותם״ ,סיפר זלדיס.
להיות המושב השיתופי הראשון בארץ-
פקודה בבוא הזמן יצחק ענבי סיפר על ״קבלת״הפנים״
ישראל. שעשו בתל״חי לחוזרים מחמארה :״מה
האם השפיעה תקרית חמארה על ב 15-בינואר ,שוב הציע טרומפלדור גדולה היתה אכזבתנו כשראינו את
יחסו של טרומפלדור לערבים? אין ספק לצאת לחמארה ,עם חמישה אנשים החברים חוזרים כמעט ערומים ,אך
כי טרומפלדור ספג עלבון אישי עמוק, חמושים ברובים .ההצדקה לגיחה הזאת הצחוק הכאיב לב .טרומפלדור רגז
אולם בשיקול-הדעת הוא ידע לכבוש מחצר תל-חי הייתה ,להציל מה שניתן מאוד״ .גם טרומפלדור עצמו ביטא את
את רגשותיו ולהדחיק אותם כדי שלא להציל מן הרכוש ששרד אחרי שריפת
ישפיעו על הערכת-המצב שלו .רבים הצריפים ,ובעיקר ,לקחת תחמושת, הרגשתו במכתב :״הכל ראיתי בחיי:
מאנשי כפר-גלעדי ותל-חי סברו כי שחברי חמארה קברו באדמה .החברים הורגים ,שוחטים ,אולם אין פושטים
טרומפלדור לא הכיר את הערבים ,היה ״המיושבים בדעתם״ התנגדו ליציאה בגדים .במנהג ברברי כזה אני נתקל
לחמארה :הרי הכל נשרף וחבל על בפעם הראשונה .עוד טוב שהצלחתי
סובלני מדי כלפיהם ונתן בהם אמון. הרובים -הם טענו .הם איימו שיקראו להציל את המוזר״ .אולם על עומק
שאול מאירוב )אביגור( ,אותם ימים לאסיפה כללית ,שתצביע נגד ההרפת הפגיעה שנפגע טרומפלדור מאותו
מתנדב צעיר מקבוצת כנרת ,סיפר קה .אך כפי שרשם טרומפלדור ביומנו, אירוע ,העיד אלעזר אלפרן ,שכונה
בזכרונות תל-חי שלו כמה רגז על ״לכלל אסיפה לא הגיעו הדברים
טרומפלדור ,על שהתיר לערבים ״בורודה״ על שום זקנו הארוך והפרוע.
להיכנס לחצר תל-חי ולערוך חיפוש הפעם״. אלפרן ,ידיד קרוב לטרומפלדור ,הצט
אחרי צרפתים ,שהסתתרו שם ,כביכול. בחמארה גילה הסיור כי אלף הכדו רף אליו בפברואר 1920והיה במגיני
טרומפלדור לא חשש ממלכודת ולא נתן רים ,שהיו טמונים בשוחה רדודה, מטולה .הוא שמע מפי טרומפלדור
פקודת-אש .״האמנם תינתן הפקודה התפוצצו בחום הדליקה .בין הקרשים ׳וידוי׳ על כל האכזבות שנחל מאז בא
הדרושה בשעת ההכרח האחרונה״? - המפוחמים ,מיטות הברזל המעוקלות לארץ .סיפר ״בורודה״ ,בין שאר
תהה שאול מאירוב .טרומפלדור ,בן ומכיתות גג הרעפים ,מצאו קולטיבא- דברים ..." :והעיקר ,הוא לא היה יכול
הארבעים ,הסביר לבן-שיחו בן טור -מתחחה .שני חברים רתמו עצמם להתגבר על ההשפלה שהושפל בחמא-
העשרים-ואחת ,בסבלנות ,את הקו למתחחה המפוייחת וגררו אותה לכיוון רה ...הוא נתן לבדווים להתקרב משום
שנקט :הכרחי להבליג עד קצה גבול תל-חי .שלושה וואדיות הם חצו עד שהם צעקו מרחוק שהם רעבים ומבק
האפשרות .אין הגיון לפתוח באש כל שפגשו כמה חורשים מתל-חי .השאירו שים לחם .אחר-כך הפשיטו אותו וגם
זמן שאפשר להרוויח זמן ,בלי לוותר את הקולטיבאטור בשדה ,כדי שהחב סטרו לו על פניו .מה יכולתי לעשות -
על קיום הנקודות ועל נשק המגן .״היה רים ירתמו אותה לפרדים ,בשובם אמר טרומפלדור -רק לקמוץ אגרוף,
נא בטוח״ -הרגיע טרומפלדור את
מאירוב -״שאם יהיה הכרח תנתן הביתה מן העבודה. לחרוק שיניים ולשתוק״.
במרחק כקילומטר מן החצר ,נתקלה
הפקודה הדרושה״. חבורתו של טרומפלדור באש .דומה כי חרפת חמארה ,וכנראה גם העלבון
בי״א באדר תר״ף 1 ,במארס ,1920 טרומפלדור ייחל לרגע הזה .הוא פקד הצורב בגין הסטירה שסטרו לו ,לא
כשטרומפלדור היה בטוח שהערבים, להסתער על היורים ,״כדי לגמול גמול נתנו לטרומפלדור מנוח והוא ביקש
הידידים מאתמול ,מנסים לפרוק את על השוד בחמארה״ וכדי ״להראות נקם .ב 3-בינואר הציע טרומפלדור
נשקם של מגיני תל״חי ,הוא ירה שהיהודים בוחרים להיות תוקפים ולא למגיני תל-חי לשלוח לחמארה עשרה
ראשון .זו הייתה פקודת-האש .כעבור נתקפים״ .ברשימה ביומנו תיאר אנשים חמושים ,עם פרד ,להציל את
דקות אחדות ,נפצע טרומפלדור פצעי טרומפלדור את התקרית הקטנה הזאת הקמח והחיטים שחברי הקבוצה לא
בפרטי-פרטים .אחרי שחידשו את לקחו עמם בהליכתם למטולה .נתעורר
מוות.
ויכוח .אנשי תל-חי סבורים היו שמוטב
שילכו לחמארה שלושה חברים בלבד,
בלי נשק ,לבושי בלויים ונעולי מגפיים
מטולאים ,וכך היה .השלושה -חברי
חמארה יצחק איזנשטיין ,נתן ז׳ולטי
)זהבי( וזלמן בלחובסקי מתל-חי -הלכו
לחמארה ואך החלו למלא שקיהם
8